florentin-circus-a-11.jpg

  

למרות אזהרתו של הכרוז הסמכותי שלא לנסות בבית שום דבר ממה שאנחנו רואים בזירה, אני קולט את בן, הזאטוט הצמוד שלי, מבצע רפרטואר מוזר של תנועות בעודו יושב-חצי-יושב על טריבונת העץ, מביט כמהופנט באקרובטים שבזירה. שנייה חולפת, והילד מחליט לטפס לי על הראש. מעבר לחוסר הפרקטיות שבעניין – שהרי האדם המודרני כבר המציא את אחיזת השק קמח ואת אחותה המשוכללת, ישיבה על הכתפיים – היה זה רעיון טיפשי להחריד. מילא הייתי גרוזיני, אבל אצלי מדובר בראש בצורת ביצה – מה שמקשה על כל העניין. אבל פיזיקה לחוד ורצון של ילד בן שלוש וחצי לחוד. וכך, את הרבע האחרון של ההופעה נאלצתי לעשות תוך חריקות מחאה מצד חוליות הצוואר העליונות שלי. מה לא נעשה כדי שהילד ייהנה.אבל בואו נתחיל מההתחלה. שנים רבות חלמתי לברוח עם הקרקס. לחוות את השילוש הקדוש של נדודים, להטוטי גוף וחיים נטולי מחויבות. בקיצור, להיות צועני יהודי. רגע לפני ה-40, עם גב חורק, מפרקים פריכים ושיער מקליש, אני מוצא את עצמי, באחת השבתות האחרונות, מבקר ב"קרקס פלורנטין". נשארנו פעורי עיניים.ואחרי שהכל נגמר, מכונת העשן דוממת, בועות הסבון מתנפצות ברכות על משטח הזירה והאמנים מתכנסים בחזרה אל אחורי הקלעים, הגיע הזמן שלנו: הכרוז מודיע שכולם מוזמנים לסדנאות שונות – טרמפולינה, טיפוס על חבלים, ג'אגלינג, והכי כיף: הליכה על חבל. "זה בשביל הילד", התנצלתי כאשר חזרתי שוב ושוב לתחילת התור כדי ליפול שוב ושוב מחבל המתכת הקשה. נפלתי פעם אחר פעם, אבל החיוך לא ירד לי לרגע מהפנים. הצלחתי לברוח.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “בורח עם הקרקס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s