טרמפ שמימי

– "ואתה, מתי אתה בכלל נולדת?"
– "בשישים ושמונה".
– "שישים ושמונה?! איזו מין שנה זו להיוולד בה? אחרי שהכל כבר קרה?", שואל אותי עמוס איטם, בן ה-84.
– "תשמע חבוב, אתה רואה שם את גבעת המורה? אז כשאתה היית בקושי ניצוץ בעיניים של אמא שלך אני כבר עפתי משם עם דאונים מעץ. זה היה בימי המנדט הבריטי… מה זה, אתה מנסה לצלם אותי? בשום אופן לא! האחרונים שצילמו אותי היו ההם מה-CID, הבולשת הבריטית. מאז שהבריטים עזבו, לא הצטלמתי. אבל נו, תצלם מהר, רק אל תפריע לי."

"הוא היה פסנתרן בבורדלים," אומר מישהו מאחורי גבו של הדואה הקשיש. "לא סתם בורדלים!" מזדעק עמוס. "הבורדלים הכי מפוארים באירופה!"

עמוס מסיים את דבריו, שולח מבט ממני והלאה וחוזר להטיס את הטיסן הממונע הזעיר שבנה במו ידיו, באמצעות שלט רחוק שתלוי על צווארו. בעוד הטיסן, שכנפיו הצבועות בטוש צבעוני מזמם ומרחף אנה ואנה, נחים בשלווה חרישית על רצפת ההאנגר הגדול במנחת מגידו כמה דאונים גדולים. בעוד שעה קלה הם יהיו באוויר. באחד מהם גם יעופף עמוס עצמו, שמגיע הנה מדי סוף שבוע, ולא מוותר על התחביב שכבר הפך לדרך חיים.

(מתוך כתבה על חבורת דואים ממנחת מגידו, שמתפרסמת במגזין Traveler מבית נשיונל ג'יאוגרפיק, מארס 2013).

599001_10151460424039931_584527617_n

סיפורי שלדים ברמלה

בכל שיטוט אורבני מזומנים מפגשים לא צפויים, ובמיוחד כאשר מדובר בשיטוט נטול מטרה (היש שיטוט בעל מטרה?). רמלה של אותו יום סגרירי לא היתה שונה.

אני מתהלך סמוך לכנסייה הפרציסקנית – מרחב נוצרי מרשים הנטוע בלב שכונה ערבית שבתיה מתפוררים ומדרכותיה סדוקות.

"יפה פה, אה?", אני שומע קול קורא לעברי. חיפוש קצר בעיניים, ואני מגלה את דמות שניצבת בפתח מבנה אבן נושן.

"בוא, בוא תראה עוד דברים יפים" הוא קורא לעברי כאילו אנחנו מכרים ותיקים, כאילו הוא חיכה רק לי מהבוקר. אני מתקרב ופוגש ביוּסף סלאמה, אמן מקומי ואיש מרתק בפני עצמו. במקום שבו הוא מתגורר ויוצר שורר אי סדר נפלא – גיבובים של פסולת תעשייתית מעוררת השראה לצד ציורי שמן, אביזרים שונים ומשונים והמון שלדים. המון שלדים.

"אלו עצמות של פרות. אני מסתובב שעות וימים בהרים, מוצא אותן ועושה מהשלדים האלה פסלים".

"למה?", אני שואל.

יוסף מתבונן בי בפליאה. "זה מה שאני עושה", הוא עונה.

בפינה אחרת של המרחב האפלולי והסוריאליסטי מתגלות כמה צלחות לוויין. על צידן הקמור הוא צייר ריבועים בצבעים עזים. "זה יפה בעינייך? אתה חושב שזה יפה?" הוא שואל שוב ושוב. הוא מעשן בשרשרת ומביט לתוך עיני איש שיחו לאל הפסק. שום אתנחתא. אין לאן להימלט, אבל גם לא צריך.

אם אתם מגיעים לאזור, אל תחפשו את יוסף יותר מדי. הוא כבר ימצא אתכם, כאשר תגיעו לבקר בכנסייה המפורסמת הסמוכה לביתו. פשוט תנו לו להפתיע אתכם.

ברלין, מחשבות

חווה את חוויותיך כאילו לעולם לא תוכל לספר עליהן לאיש. הנה מחשבה שעלתה בראשי בעודי משוטט בברלין. ויש עוד כמה מחשבות, על אמנות מחתרתית בכאילו, על עצים טובי לב וגם על מוזיקה שמעודדת עניינים שהשתיקה יפה להם

חווה את חוויותיך כאילו לעולם לא תוכל לספר עליהן לאיש. הנה מחשבה שעלתה בראשי בעודי משוטט בברלין.

אנו נוטים לחוות כדי לשמר, לקטלג ולספר בתוך מסגרת של התחלה, אמצע והפתעה. החוויה הופכת לפלסטיק, לסיפור שמשתכלל יותר ויותר במפגשי חברים ולא לזיכרון מענג. ככזו, היא מקבלת אט-אט צורה של שבלונה. היא מתרחקת מהאותנטיות שלה.

בדיוק כפי שמישהו חווה מצב ומיד מתרגמו לסטטוס, כזה שיפורסם בעוד כמה שעות (או דקות) בפייסבוק.

וזו רק אחת הסיבות לכך שאני מעדיף לטייל לבדי. "מתבודד חברתי".

"אבל לא יהיה לך עם מי לשתף", אומרים לי. ואני מסביר שברגע שיש שיתוף – אין חוויה. במיוחד שיתוף מאוחר.

אז אני מתמסר לברלין וחווה אותה כאילו לעולם לא אוכל לספר על כך לאיש.

אז במילים הבאות לא יופיעו חוויות. רק המחשבות שנבעו מהן.

  • (ועל אותו משקל: עצב את ביתך כאילו לעולם לא יגיעו אורחים לבקרך).

מרוב עצים רואים היטב

בפארקים הציבוריים היפים של ברלין – כמו בערים אירופיות רבות – נטועים מרחבים המיועדים לילדים, ובהם מתקני שעשועים העשויים עץ. אולי אפילו אותו העץ המקיף את אותם מתחמים. כמה מרענן, כמה נכון.

לא פלסטיק נוצץ, צבעוני ומנוכר, שמגעו קר ומרחיק, כשל מגנט מהופך. אלא עץ – חם, נצחי, טבעי.

כך מגדלים אנשים שמכבדים את סביבתם. לא בעזרת תשדירים בדבר הפרדת פסולת או "סדנאות יצירה" בנושא מיחזור. בלי מילים מיותרות, מעשים תפלים וסיסמאות נבובות. פשוט תנו להם לשחק עם עץ.

"הצעצועים הנפוצים עשויים מחומר דוחה, תוצר של כימיה ולא של טבע… החומר הפלסטי מקהה את העונג, את הרוך, את האנושיות שבמגע", כתב רולאן בארת בספרו "מיתולוגיות" (1957). הוא בז לצעצועי הפלסטיק ומדבר בשבחו של העץ, שאותו הוא מכנה "חומר מוכר ופיוטי". מי יכול לתאר זאת טוב יותר?

וגם האופניים

וגם האופניים באירופה נטולי פלצנות. כאשר המעבר מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת כרוך בחולצות נושמות וממותגות, גרביונים שחורים ומרופדים, מדי דופק גדושי וינקרים, צפצופים ופצפוצים – אנו מאבדים את חווית הניוד האורבני האולטימטיבי. זה שיביא אותנו למקומות של הפתעה, וגם של שגרה.

בברלין יש אופניים פשוטים. יושבים זקוף, באופן שמחבר אותך אל הסביבה. 100 אירו לזוג. פלוס מינוס.

בברלין לא ראיתי אופני הרים, כי בברלין אין הרים. הגיוני?

בקיצור, לא צריך להוריד ראש, להקשית גב ולהתכונן למלחמה בסלעי ענק, מלחמה שלעולם לא תגיע (אבל מדים עבורה כבר יש).

 

אי אפשר לסרב לשביל

השביל הזה הוא בדיוק הסיבה לא לרוץ אל אתרי "חובה". בעצם, השביל הזה הוא הכי אתר חובה שיש. האם אפשר לסרב לו? להפתעה שאולי ממתינה בסופו? להבטחה לקסם שבהליכה בו?

את הרייכסטאג ואת הברלינר-דום אפשר לראות באינטרנט, או לפחות מרחוק, מהכביש. את השביל הזה לא תחוו בשום דרך למעט היכנעות טוטלית אליו.

הרבה יותר מעניין מכל "אתר חובה" לגלות להיכן השביל הזה מוביל.

(לשום מקום, אגב. כמה נפלא)

לראות או לחוות?

וזה אולי ההבדל בין לראות עיר לבין לחוות עיר.

למשל: תנומה חלקית של שעתיים על ספסל עץ בפארק ציבורי גדול, לקול צלילי צ'לן נידח שתפס פינה סמוכה.

קשה לסרב לברלין, אבל בכל זאת, אני נמשך אל ספסלי הפארקים הללו.

אני מתהלך ביניהם, מנסה לבחור את הספסל הנכון. ואז מתחיל טפטוף מציק של גשם. במודע או שלא במודע, בחרתי בזה שמצוי תחת עץ מיוחד. עליו שטוחים ורחבים מספיק כדי לעצור את הטפטוף ולסוכך עלי, אך אינם גדולים דיים כדי לצבור משקעים שיוטחו בך לפתע. עץ מטרייה. אולי אזדרכת? אני מבין קטן בבוטניקה. מישהו מכיר?

ואז אני מתכופף כדי למתוח את שריר הגב ולפוקק את עמוד השדרה שכבר קיבל צורת ספסל, ובמבט מהופך אני מגלה את הדבר הזה. פרווה של בעל חיים שנפח את נשמתו? אביזר אופנתי שנשכח פה? אין לי מושג, ואני נרתע מלחקור אותו. לא בא לי לגלות שמדובר בחיה מתה. אז אני מביט בו בעמימות, כמו שמסתכלים בסרט מפחיד – רואים ולא רואים.

אוריינטציה

If you want holocaust. You go left

(בעלת דוכן למיצים מכוונת תיירים אל אנדרטת השואה).

 

טי שירט כסמן

הנה דרך לדעת האם אתה רואה עיר או חווה עיר: אם בכל מקום שאליו אתה מגיע ישנם דוכנים לממכר חולצות עם שם העיר, אתה כנראה רק רואה.

האוטומטיזציה של ה"גדויילים"

 שירותים ציבוריים אוטומטיים. גליל מתכת היי-טקי, עם דלת מעוגלת שנפתחת באיוושה נעימה, כאילו נלקחה מ"סטאר טרק". תוחבים מטבע ונכנסים לחללית הקקי.

אבל לפני הכל, צריך לקרוא את ההוראות. ואז אני מגלה בחרדה את הסעיף שאומר כי משך השימוש המקסימלי הוא 20 דקות. לאחר מכן, יישמעו צפצוף והדלתות ייפתחו באופן אוטומטי.

20 דקות ואז אתה נחשף לעולם במערומייך.

למרות שמדובר בפעולה שנמשכת דקות ספורות (ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשירותים ציבוריים) – הלחץ רב. גובל בחרדה. ומה אם לא אספיק?

ובפנים, בפנים הקירות המעוגלים בוהקים בלובנם, ומוזיקת רקע מתנגנת, מזכירה פסקול של אופרת סבון. למה דווקא פסקול של אופרת סבון?

אני בטוח שהגרמנים ערכו מחקר מעמיק שנושאו "מהי המוזיקה שהכי מזרזת ומעודדת את הטבעתיים".

תהיו בטוחים בזה. כי אף אחד לא רוצה להגיע לדקה ה-20.

פוזה אלטרנטיבית

"אל תיתן לה לעבוד עליך, אל תיתן לפוזה האלטרנטיבית של ברלין לעשות עליך רושם", אמרה לי מישהי לפני שנסעתי. ב-Tacheles גיליתי כמה היא צודקת.

אין כמעט שום סימן לכך שהגעת לגלריה ה"אלטרנטיבית" וה"מחתרתית" הזאת. זהו מבנה אדיר ומכוער, בניין מוזנח שבו התנחלו אמנים רב תחומיים, ובו הם יוצרים, מקבלים השראה, ובעיקר – מקבלים תיירים בפנים זעופות, כאשר ניחוח של שתן עולה מחדרי המדרגות המטונפים. הנה לכם "סצנה אלטרנטיבית" במיטבה. מתוכננת כהלכה.

ויש המון כתובות שבהן כתוב "הקפיטליזם הורג את האמנות". ורגע אחרי, בחלל העבודה של אמן כזה או אחר, אתה מתבקש לתת Donation  בעבור הצילום שאתה מצלם. צילמת? שילמת!

כי במקומות האלטרנטיביים, המעניינים באמת, מרוססת על הקיר ברישול הכתובת "Tourist – fuck off", וגם "No picture, no problem". לשם לא הגעתי. כי בכל זאת – אני כולה תייר.

כנראה שהמחתרת האמיתית נמצאת במחתרת.

אלבום ברלין

חוף הלילה – ברגל מעכו לנהריה

הציפורן שבקצה הזרת שימשה מדד לא מחייב למדידת המרחק על המפה. באמצעותה הנחנו (די בצדק, יש להודות), שהמרחק בין עכו לנהריה עומד על כעשרה קילומטרים. זה היה התכנון המקדים היחידי בטיול הספונטני הזה, שבו דבר לא היה מתוכנן וידוע מראש. הרי אם נתכנן – משהו לבטח ישתבש


הרעיון היה פשוט: לעלות על הרכבת בתל אביב, להגיע לעכו בשעות בין ערביים, לרדת אל חוף הים ולצעוד עליו צפונה עד לנהריה. ההנחה היתה שעיר היקים הצפונית תופיע אי שם באמצע הלילה. מאחר שצעידה מסוג זה דורשת מידה לא מבוטלת של רוח שטות, פניתי לחברי הטוב, עומר, משוטט כרוני בפני עצמו.

שעה וקצת על המסילה ואנחנו מגיעים לתחנת עכו, כרבע שעה של הליכה מהעיר העתיקה. אחרי שאנו מתמסרים לצייד תיירים של חומוסיה מקומית, אנחנו פונים אל השוק. חייו האמיתיים של מקום מתגלים לעין בזמן החמקמק הזה שמתחיל לאחר שעות השיא ומסתיים לפני שמשתררת דממת הלילה. לרגעי חסד אלו זכינו בשוק של עכו – אחרי התיירים ולפני המחשכים.

דלתות כחולות, תקרה מקומרת ואור נורות צהבהב שוטף את מסדרונות האבן בחלק הצפוני, התיירותי יותר, של השוק. בהמשך הדרך מתגלה בית קפה שקולות רמים וענני נרגילות עולים ממנו. לצדו מצויה חנות ממתקים צבעונית, והמוכר הנלהב שבה מציע לנו מיני מרחקות ושיקויים להגברה של משהו אחד והרחקה של משהו אחר. כמה צעדים ממנו, דוכן לממכר כובעי בוקרים זולים מתוצרת סין טומן בחובו גם שפע מפתיע וססגוני של קונכיות וצדפים גדולים בעשרה שקלים האחד. יש לנו תחושה שגם הם מתוצרת סין. זהו שוק אמיתי, כזה שיש בו אוצרות.

אנו הולכים בטל בסמטאות הצרות, המחשיכות, כאשר לצדנו מופיעה פה ושם חומת הים הדרומית – גבוהה ואימתנית. רוכב אופניים כבן 14 חובר אלינו, מקיף אותנו הלוך וסוב, ומבקש שנצלמו.

"למה?"

"מה זה למה? בשביל שיהיה תמונה," הוא מצהיר אמת שאי אפשר להתווכח עמה.

אנחנו מצלמים אותו על אופניו, שנראים כמו מחווה זולה לאופנועי הקוסטום האמריקאים של שנות השבעים. הוא מרגיש עליהם כמו מלך. ברגע זה, על אופניו המוזהבים, עם הפייטים שמשתלשלים מהם ומתנופפים ברוח, ועם שני אנשים שמתעדים אותו במצלמותיהם – הוא אכן מלך.

ממשיכים הלאה. מוזיקה ערבית מחרישת אוזניים עולה מנמל עכו הקטן, שמסעדות דגים חובקות אותו. בין סירות הדייגים הריקות חגה במעגלים אינסופיים – כמו עכבר בגלגל ריצה – סירה שכל-כולה נורות צבעוניות, סירנת משטרה יבבנית ומוזיקה מחרישת אוזניים שבוקעת מרמקולים ענקיים המצויים בירכתיה. בכל סיבוב היא מעלה ומורידה משפחות שמגיעות לשוט בנמל הקטן, מבלי לצאת אל הים הגדול, מסתפקות בדוגמית הזו של הים. לא שבאמת ציפינו, אבל אפילו הסירנה היא לא באמת סירנה של הים.

הגיע הזמן להתחיל ולצעוד לכיוון החוף. השעה כבר שמונה בערב ואין לנו מושג כמה זמן אורכת ההליכה מכאן עד לנהריה. יש משהו מרגש בחוסר הידיעה. האם קו החוף בכלל עביר ופנוי ממכשולים? אנו פונים צפונה, מחפשים פתח יציאה מהחומות אל הטבע החשוך.

צעיר מוסלמי, אדוק לפי מלבושיו, חולף ליד אנדרטה לצד החוף, פונה לדוכן קטן שאדים מיתמרים ממנו אל שמי הלילה וקונה מנת גרגירי חומוס חמים. לידו עומדות בנותיו, תאומות כבנות ארבע. הן נועלות נעלי התעמלות זעירות שבסוליותיהן מנצנצות נורות בשלל צבעים. אנחנו שואלים אותו היכן הכי נוח לרדת לים.

"לאן אתם צריכים להגיע?"

"לנהריה."

"נהריה!" הוא מגלגל באיטיות את המילה בהטעמה ומלאת חשיבות. "נהריה זה לא רחוק. 40 דקות הליכה אם לא תעצרו בדרך."

"איך 40 דקות? אתה בטוח? לפי המפה זה בערך עשרה קילומטרים."

"אני יודע טוב מאוד," הוא צוחק. "אני קבלן מדידות. עובד עם כל הגדולים. אני חייב לדעת."

40 דקות מאוחר יותר, אורותיהן של השכונות הצפוניות של עכו עדיין לצדנו. החוף המסולע-מצולק והחושך מקשים על ההליכה. אנחנו מקללים וצוחקים.

הדרך מפגישה אותנו עם מפרצים קטנים וגם עם כמה דייגים שצצים משום מקום, נטועים לצד חכתם ללא ניע, עד שאנו מותירים את העיר על סאונה ואורותיה מאחור. החושך הופך להיות סמיך, ורק אינספור הנקודות הכתומות שיוצרות את התוואי של חיפה – שנראית מכאן מפלצתית – משמשות לנו עוגן.

הים שחור, סירות דייגים מנצנצות הרחק באופק ועכו כבר הרבה מאחור. נדמה שנפש חיה אין כאן, אלא אם מתבוננים היטב. כמו למשל זוגות חבויים היטב במכוניתם או קצת מחוץ לה. כנראה מפגשים אסורים, אבל בואו לא נכליל. ויש גם הולכי בטל שנעים באופן חשוד. אולי הם מוסרים זה לזה חבילות קטנות בחסות החשכה. ואולי זה רק הדמיון המתעתע שלנו.

כשעתיים מתחילת ההליכה ואנו מגיעים אל המקום שלו חיכינו זמן כה רב – לו רק ידענו שהוא יגיע. למעשה, כלל לא ידענו על קיומו, אך בטיול מסוג זה הוא חייב להופיע: מפרץ פרטי, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. המפרץ הזה שוכן לצד המושב שבי ציון, הוא סכור היטב משני עבריו באמצעות זרועות סלע, מלא בהמון צדפים ומנצנץ לאורו הקלוש של חצי ירח. אין דילמה: אנו פושטים את הבגדים וקופצים פנימה. קר בחוץ. כה קר עד שנדמה שיהיה זה יותר מטיפשי להיכנס למים. אבל הים הצפוני מפתיע לטובה ועוטף אותנו במים חמימים (יחסית). אנחנו משתכשכים תוך אנחות ונהמות רמות, ושרירי הגב והרגליים שולחים כל העת למוח מסרים של תודה. אבל המוח לא קולט כלום. גם הוא מצוי ברפיון כללי. אין כלום בעולם חוץ מהמפרץ המחבק הזה.

רק כשהקור מתחיל לתת את אותותיו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אנחנו מבינים שצריך להמשיך. מכאן כבר אפשר לראות את אורותיה של נהריה, אבל כמו שכל נווט מתחיל יודע היטב – נצנוצי אורות בלילה חשוך עשויים לתעתע.

רכס כורכר גבוה עולה ומופיע, שבילים חוצים אותו. אנו מטפסים, ואז – באחת, ללא הכנה מראש, אור גדול מסנוור אותנו. אור יקרות לבן. לעינינו מתגלה פארק מטופח, אדיר ממדים, ושלט עירוני מעיד על כך שזוהי נהריה. אחרי שעות של הליכה בחושך, קיומו של יעד הוא אולי כן רעיון טוב.

שבילי הפארק מצוחצחים, מדשאותיו בוהקות בירוק עז, ספסליו הלבנים מזמינים. רק דבר אחד חסר בסצנה הזו. בני אדם. הפארק ריק.

"זו רק תפאורה של עיר" אני מנסה לנחש.

"לא. זו עיר דמה, בשביל ניסויים אטומיים," קובע עומר. אכן, הרפיון הגופני והשכלי נותן את אותותיו.

ואז, מאחד השבילים גולש לעברנו במהירות רוכב אופניים.

"מזל שראיתי אתכם," הוא אומר ברצינות. "עוד דקה אני נועל את הפארק."

"נועלים פה את הפארקים?" אנחנו שואלים.

"ברור," אומר הצעיר, מעין גרסה אורבנית של שומר יערות.

"תגיד, הטיילת של נהריה תהיה פתוחה או שגם אותה נועלים"?

"פתוחה, פתוחה", הוא עונה בכובד ראש.

עוד כחצי שעת הליכה, והטיילת של נהריה מתבררת כאחת מטיילות החוף היפות בארץ. הכל לבן בה, עיצובה מוקפד. היא נקייה, פתוחה אל הים, נושקת לו. לא כמו זו של עכו, הסכורה בחומת אבן נמוכה ומקוממת, שרק מפעם לפעם ניאותה לחשוף מבט קלוש אל המרחבים הכחולים-שחורים.

ואז מופיעים הפאבים, המועדונים, המסעדות. בבת אחת הכל מכה בנו. אחרי יותר משלוש שעות בחופים שוממים וחשוכים, המוח מסתנוור מעודף הגירויים. צעירים וצעירות בני עשרה מחזרים אלו אחרי אלו, מהדסים אנה ואנה במיטב מחלצותיהם, מפיצים לאוויר ריחות בושם עזים וים של הורמונים.

שרית חדד מכאן מתמזגת במיקס לא הגיוני עם בוב מארלי משם. אנחנו הולכים על מארלי הישן והטוב. יושבים מול הים, באוויר הקריר של חצות וקצת, ומוזגים אל תוכנו אלכוהול לקינוח.

עומר מצלם עדר של נערות צווחניות שניצב בסמוך. הן קולטות אותנו ונמלטות, כמו להקת זברות שהבחינה בטורף. רק אחת ניצבת על עומדה, חוככת בדעתה, ואז פונה אלינו בצעדים מהירים. "תמחוק את התמונות שלנו מיד!" היא פוקדת. "אם לא – אני אקרא למשטרה". חברותיה מציצות בה ממרחק בטוח. אנחנו מגחכים קלות ואומץ ליבה מיד מתפוגג. הנה, עוד יתרון בלעבור את גיל 40: אתה כבר לא מפחד מנערות זועמות.

מכאן, בכוחות אחרונים, אנחנו מזדחלים אל שדרות הגעתון, שזכו לשמן בשל הנחל הקלוש שזורם במרכזן. אנו נכנסים עמוק אל תוך העיר, מותירים את הים מאחור, במערב. המראה הכמו-הוליוודי של הטיילת מתחלף ברחובות קשי יום: פה חבורת נערים ששתו קצת יותר מדי, שם חתול מרוט, והנה, אפילו שני הומלסים מאכלסים את עיר היקים הידועה, בוהים בחלון ראווה של חנות למוצרי אלקטרוניקה. הם מתמקדים במשחק כדורגל נטול קול שמתנהל מצדו האחר של החלון.

אנחנו הולכים לכיוון תחנת הרכבת, שמחים לגלות, אגב שיחה מקרית עם שומר סף של אחד המועדונים, שמדי שעה יוצאת רכבת לכיוון תל אביב, גם באמצע הלילה.

כמעט שתיים אחר חצות. אנו ממשיכים בשדרות הגעתון מזרחה. על המדרכה יושבים גבר ואישה, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, לבושם מוקפד. לידם נח בדממה אופנוע הארלי דווידסון ענקי. הוא מרהיב בעיצובו, חדשני, כאילו הגיח מן העתיד. אנחנו מבקשים רשות לצלמו. "צלם, צלם את הזבל הזה," מסנן הבחור במבטא רוסי כבד.

"למה זבל?"

"כבר פעם שנייה השבוע שהוא נתקע לי. זה הארלי זה? היום הכל עושים ביפן או בסין. זה לא הארלי של פעם. רק יפה, אבל לא שווה."

חברתו מהנהנת בהסכמה, ומוסיפה קללה קטנה ברוסית. אנחנו שותקים בהבנה. אני מנסה לדמיין מה עושה ברגע זה נער האופניים מעכו. כנראה משייט בצחוק גדול בין סמטאות השוק החשוכות, ללא מטרה. סתם כך, מאושר.

*****

הטקסט המלא התפרסם ב-Traveler, מגזין הנסיעות והתיירות של נשיונל ג'יאוגרפיק (מארס 2011)

לכתבה המלאה (PDF)



חברות סגפנית

ברגע זה אנחנו דוהרים על אופנוע ה-BMW הקשיש של ארז, חבר ותיק. זהו מסע יומי נטול תוכניות, ממש כמו בימים הטובים.

את נפלאות השוטטות גילינו בשדות העצומים שסבבו את ביצת "באסה" בהרצליה, עיר הולדתנו. סצנה אחת, הזכורה לי היטב, כללה לילה חשוך במיוחד, קיצור דרך מאולתר, שיחים קוצניים ששרטו בבשרנו ולהקת כלבים משוטטים שרדפה אחרינו בנביחות רמות. ואולי היו אלו רק שני כלבים, או רק כלב בודד. הרי אין דבר מתעתע יותר מזיכרון ילדות. אבל מה זה בעצם משנה.

מחלף שער הגיא, פנייה ימינה לכיוון בית שמש על כביש מספר 38 ואנחנו רואים שלט שמפנה שמאלה, למנזר בית ג'ימאל. הכביש הצר מתפתל בין גבעות ירוקות, המהירות יורדת וסוף-סוף אפשר קצת ליהנות מהנסיעה ומהשקט.

המנזר מופיע מוקדם מהצפוי. הוא יפה כתמיד, פסטורלי כפי שמנזר מוקף גבעות ירוקות אמור להיות. אחרי שיטוט בו, אנו יוצאים את שערי המקום הישר אל חורשה סבוכה, מאתרים כמה סלעי ישיבה, שולפים ערכת קפה שידעה ימים נקיים יותר וסוגרים פינות מהשנה שחלפה על שנינו. האופנוע נח לצדנו ומסיט את מבטם של מטיילים אחדים שחולפים לצדנו. זהו הדגם R80GS, עם מנוע של 800 סמ"ק ותאריך לידה מכובד: 1981. בבסיסו, תוכנן דגם זה כדי לצלוח את הפריז-דקאר. בשנת 1981, אגב, הוא גם ניצח בו.

אני מביט באיש ובמכונה שמפעילים זה את זה. הם כבר לא כל כך צעירים והמפרקים שלהם מתחילים להחליד. אצל ה-BMW ניכרות נזילות שמן קלות. "המוסכניק שלי, שהוא באמת זקן – מכונאי מהדור הישן והטוב –  תמיד מרגיע אותי במילים 'ביום שהאופנוע שלך יפסיק להזיע שמן, רק אז תתחיל לדאוג'".

הגיע הזמן להמשיך. אנו חוזרים לכביש מספר 38 ופונים שמאלה לכביש מספר 3835. ארז סוחט את המנוע בעליה המתונה וגדושת הפיתולים המובילה למנזר דיר ראפאת. בחזית המנזר המטופח מתוססת הכתובת בלטינית Regina Palaestinae ("מלכת פלשתינה") מעליה פסל מרשים של הבתולה, מוקפת הילת ברזל. נזירה אחת, השייכת למסדר האחיות סנטה דורותי מאיטליה, מתקרבת אלינו ומתנצלת על העובדה שברגע זה פנים הכנסייה סגור למבקרים. "אפשר לעשות טיול מסביב. יפה פה, אתם רואים", היא אומרת בעברית, בחיוך ובמבטא כבד. אנחנו מצייתים.

לאחר שעה קלה של שיטוט אנו חוזרים לכביש מספר 38 וממנו פונים שמאלה לכביש מספר 44, שמתפתל לצד יער הנשיא. ימינה בצומת נחשון, שמאלה במחלף לטרון ושוב אנחנו על נחש האספלט הנוהם – כביש מספר 1. אותו כביש שדורש במפגיע מגן רוח. במחלף בן שמן אני מבקש לעשות סטייה קטנה מהדרך, אל כפר דניאל, שבתיו הקיצוניים, הנטועים על צלעה של גבעה רמה, מציצים מהכביש המהיר ודורשים בחינה קרובה יותר. תמיד אני מבטיח לעצמי לעבור בו, וכעת הגיעה ההזדמנות.

אנחנו מחפשים את בית הקפה המקומי אך טועים ומגיעים אל מגרש לפירוק מכוניות, שם מכוון אותנו אחד העובדים שאינו מסיר את מבטו מהאופנוע הישן. הוא בוחן את חלקי המתכת שלו כמו בעל בית מטבחיים שזה עתה קיבל משלוח עסיסי במיוחד של ראשי בקר. אנו מחלצים את האופנוע מהסכנה ומסיירים ביישוב הקטן והמנומנם הזה. יש בו בתים פרטיים, רבים מהם ישנים, יפים, צמודי גינות פרא. לא בתי מידות כמו אלה המאכלסים כיום מושבים רבים  אלא בתים ממש, שאפשר לגור בהם ולהעביר בהם חיים שלמים. לבסוף אנחנו מגיעים לבית הקפה הידידותי, יושבים בחוץ, תחת עץ תות מרשים, שותים קפה ושותקים כי. הפינות החשובות כבר נסגרו והדברים החשובים כבר נאמרו. זוהי חברות סגפנית. במובן החיובי של המילה. אחרי התדלוק בקפאין, אנו עושים את הדרך חזרה. באחד הרמזורים ברמת גן, אחרי נסיעה מהורהרת, אני מנצל את השקט היחסי ואומר לו "חבל שאין לנו אינטרקום בין הקסדות." "תודה לאל שאין לנו אינטרקום", הוא משיב ברצינות גמורה מתוך קסדתו. כמה שהוא צודק.

 

 

 

 

 

* טקסט זה מהווה חלק מכתבה שפורסמה במגזין Traveler של נשיונל ג'יאוגרפיק.

בטן האדמה

52 מטר עומק, אוויר טחוב, נטיפים מפתיעים ועלטה סמיכה. יורדים אל "הבור הסיני"

201109-1.jpg

עבור אנשי המרכז לחקר מערות (מלח"ם), "בטן האדמה" אינה רק קלישאה או שם של סרט מדע בדיוני עתיק-יומין. זוהי מציאות יומיומיות של חיפוש אחר מערות וחללים תת-קרקעיים שמתגלים – כך מסתבר – כל העת. חלק מהמערות צנועות ואף משמימות, וחלקן – מפעימות ומרגשות.

זוהי עבודה סיזיפית של גילוי, מחקר, ובעיקר – מיפוי של מערות שאורכן עשוי להגיע לאלפי  מטרים, ועומקן – לעשרות רבות. כמו ניל אמסטרונג, רק בכיוון ההפוך.

יום שישי בצהריים, שדה טרשונים ליד היישוב עפרה. לועו הצנוע של "הבור הסיני" אינו מעיד על מה שיתרחש בקרבו בשעתיים הבאות. הצלם, אדי גרלד, ואני מצטיידים היטב, ומתחילים לרדת בעקבות הארכיאולוגית מיקה אולמן.

52 מטרים במגמת ירידה מתמדת, בעזרת סולמות חבלים שמתנודדים אנה ואנה וקונסטרוקציות ברזל שהשד ידע כיצד הצליחו לבנותן כאן, בפיר הסלעי הצר הזה, בין נטיפים בין אלפי שנים ואוויר טחוב. אחרי שעה ארוכה מגיעים מטה, אל הקרקעית הבוצית ומכבים לרגע את פנסי הראש, רק כדי לחוש מהי עלטה אמיתית, שחורה, סמיכה.

הנה, בטן האדמה. לא זו עם הלבה הרותחת והשדים המיתולוגיים – אבל בכל זאת – בטן.

החוויה הסורית

כביש מס' 98, החוצה את הגולן מצפון לדרום, מפגיש אותי עם טורבינות הרוח האימתניות הניצבות על רכס בני רסן שמצפון לאלוני הבשן. לא משהו שאפשר לחלוף על פניו ולפטור ב"וואו". אלו מפלצות נוהמות, צבועות כתום-לבן, שדורשות מגע אמיתי.

 

גובהן כ-30 מטרים, ומאז שנות התשעים הן מייצרות חשמל ליישובי הסביבה. ותוך כדי, הן עוטפות את המבקרים בהן ברחש מונוטוני מהפנט, כשל שריקה מתמשכת.

 

פנייה שמאלה מהכביש לדרך עפר צרה, חבוטה וחובטת, טיפוס איטי וזהיר מעלה, ואני נמצא כאן לבדי. האומנם? בעודי משוטט, מופיע מאחורי גבעה קטנה רכב שטח צבאי. המראה לא נקלט: מירכתי הרכב עולה דגל סורי המתנפנף בגאווה ברוח העזה ולצדו שלושה חיילים, לבושים במדים סוריים מנומרים ונושאים קלצ'ניקובים. אני מחפש את מצלמת הקולנוע ולא מוצא. מה לכל הרוח…

"היי אחי, רוצה קפה? הרגע הכנו".

"אתם לא סורים".

"מה סורים? אנחנו בתרגיל, מדמים כוח אויב. בוא, תתחמם עם הקפה".

 

turinot-09-8.JPG turinot-09-15.JPG

* טקסט זה מהווה חלק מכתבה שפורסמה במגזין Traveler של נשיונל ג'יאוגרפיק.