חווה את חוויותיך כאילו לעולם לא תוכל לספר עליהן לאיש. הנה מחשבה שעלתה בראשי בעודי משוטט בברלין. ויש עוד כמה מחשבות, על אמנות מחתרתית בכאילו, על עצים טובי לב וגם על מוזיקה שמעודדת עניינים שהשתיקה יפה להם

חווה את חוויותיך כאילו לעולם לא תוכל לספר עליהן לאיש. הנה מחשבה שעלתה בראשי בעודי משוטט בברלין.

אנו נוטים לחוות כדי לשמר, לקטלג ולספר בתוך מסגרת של התחלה, אמצע והפתעה. החוויה הופכת לפלסטיק, לסיפור שמשתכלל יותר ויותר במפגשי חברים ולא לזיכרון מענג. ככזו, היא מקבלת אט-אט צורה של שבלונה. היא מתרחקת מהאותנטיות שלה.

בדיוק כפי שמישהו חווה מצב ומיד מתרגמו לסטטוס, כזה שיפורסם בעוד כמה שעות (או דקות) בפייסבוק.

וזו רק אחת הסיבות לכך שאני מעדיף לטייל לבדי. "מתבודד חברתי".

"אבל לא יהיה לך עם מי לשתף", אומרים לי. ואני מסביר שברגע שיש שיתוף – אין חוויה. במיוחד שיתוף מאוחר.

אז אני מתמסר לברלין וחווה אותה כאילו לעולם לא אוכל לספר על כך לאיש.

אז במילים הבאות לא יופיעו חוויות. רק המחשבות שנבעו מהן.

  • (ועל אותו משקל: עצב את ביתך כאילו לעולם לא יגיעו אורחים לבקרך).

מרוב עצים רואים היטב

בפארקים הציבוריים היפים של ברלין – כמו בערים אירופיות רבות – נטועים מרחבים המיועדים לילדים, ובהם מתקני שעשועים העשויים עץ. אולי אפילו אותו העץ המקיף את אותם מתחמים. כמה מרענן, כמה נכון.

לא פלסטיק נוצץ, צבעוני ומנוכר, שמגעו קר ומרחיק, כשל מגנט מהופך. אלא עץ – חם, נצחי, טבעי.

כך מגדלים אנשים שמכבדים את סביבתם. לא בעזרת תשדירים בדבר הפרדת פסולת או "סדנאות יצירה" בנושא מיחזור. בלי מילים מיותרות, מעשים תפלים וסיסמאות נבובות. פשוט תנו להם לשחק עם עץ.

"הצעצועים הנפוצים עשויים מחומר דוחה, תוצר של כימיה ולא של טבע… החומר הפלסטי מקהה את העונג, את הרוך, את האנושיות שבמגע", כתב רולאן בארת בספרו "מיתולוגיות" (1957). הוא בז לצעצועי הפלסטיק ומדבר בשבחו של העץ, שאותו הוא מכנה "חומר מוכר ופיוטי". מי יכול לתאר זאת טוב יותר?

וגם האופניים

וגם האופניים באירופה נטולי פלצנות. כאשר המעבר מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת כרוך בחולצות נושמות וממותגות, גרביונים שחורים ומרופדים, מדי דופק גדושי וינקרים, צפצופים ופצפוצים – אנו מאבדים את חווית הניוד האורבני האולטימטיבי. זה שיביא אותנו למקומות של הפתעה, וגם של שגרה.

בברלין יש אופניים פשוטים. יושבים זקוף, באופן שמחבר אותך אל הסביבה. 100 אירו לזוג. פלוס מינוס.

בברלין לא ראיתי אופני הרים, כי בברלין אין הרים. הגיוני?

בקיצור, לא צריך להוריד ראש, להקשית גב ולהתכונן למלחמה בסלעי ענק, מלחמה שלעולם לא תגיע (אבל מדים עבורה כבר יש).

 

אי אפשר לסרב לשביל

השביל הזה הוא בדיוק הסיבה לא לרוץ אל אתרי "חובה". בעצם, השביל הזה הוא הכי אתר חובה שיש. האם אפשר לסרב לו? להפתעה שאולי ממתינה בסופו? להבטחה לקסם שבהליכה בו?

את הרייכסטאג ואת הברלינר-דום אפשר לראות באינטרנט, או לפחות מרחוק, מהכביש. את השביל הזה לא תחוו בשום דרך למעט היכנעות טוטלית אליו.

הרבה יותר מעניין מכל "אתר חובה" לגלות להיכן השביל הזה מוביל.

(לשום מקום, אגב. כמה נפלא)

לראות או לחוות?

וזה אולי ההבדל בין לראות עיר לבין לחוות עיר.

למשל: תנומה חלקית של שעתיים על ספסל עץ בפארק ציבורי גדול, לקול צלילי צ'לן נידח שתפס פינה סמוכה.

קשה לסרב לברלין, אבל בכל זאת, אני נמשך אל ספסלי הפארקים הללו.

אני מתהלך ביניהם, מנסה לבחור את הספסל הנכון. ואז מתחיל טפטוף מציק של גשם. במודע או שלא במודע, בחרתי בזה שמצוי תחת עץ מיוחד. עליו שטוחים ורחבים מספיק כדי לעצור את הטפטוף ולסוכך עלי, אך אינם גדולים דיים כדי לצבור משקעים שיוטחו בך לפתע. עץ מטרייה. אולי אזדרכת? אני מבין קטן בבוטניקה. מישהו מכיר?

ואז אני מתכופף כדי למתוח את שריר הגב ולפוקק את עמוד השדרה שכבר קיבל צורת ספסל, ובמבט מהופך אני מגלה את הדבר הזה. פרווה של בעל חיים שנפח את נשמתו? אביזר אופנתי שנשכח פה? אין לי מושג, ואני נרתע מלחקור אותו. לא בא לי לגלות שמדובר בחיה מתה. אז אני מביט בו בעמימות, כמו שמסתכלים בסרט מפחיד – רואים ולא רואים.

אוריינטציה

If you want holocaust. You go left

(בעלת דוכן למיצים מכוונת תיירים אל אנדרטת השואה).

 

טי שירט כסמן

הנה דרך לדעת האם אתה רואה עיר או חווה עיר: אם בכל מקום שאליו אתה מגיע ישנם דוכנים לממכר חולצות עם שם העיר, אתה כנראה רק רואה.

האוטומטיזציה של ה"גדויילים"

 שירותים ציבוריים אוטומטיים. גליל מתכת היי-טקי, עם דלת מעוגלת שנפתחת באיוושה נעימה, כאילו נלקחה מ"סטאר טרק". תוחבים מטבע ונכנסים לחללית הקקי.

אבל לפני הכל, צריך לקרוא את ההוראות. ואז אני מגלה בחרדה את הסעיף שאומר כי משך השימוש המקסימלי הוא 20 דקות. לאחר מכן, יישמעו צפצוף והדלתות ייפתחו באופן אוטומטי.

20 דקות ואז אתה נחשף לעולם במערומייך.

למרות שמדובר בפעולה שנמשכת דקות ספורות (ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשירותים ציבוריים) – הלחץ רב. גובל בחרדה. ומה אם לא אספיק?

ובפנים, בפנים הקירות המעוגלים בוהקים בלובנם, ומוזיקת רקע מתנגנת, מזכירה פסקול של אופרת סבון. למה דווקא פסקול של אופרת סבון?

אני בטוח שהגרמנים ערכו מחקר מעמיק שנושאו "מהי המוזיקה שהכי מזרזת ומעודדת את הטבעתיים".

תהיו בטוחים בזה. כי אף אחד לא רוצה להגיע לדקה ה-20.

פוזה אלטרנטיבית

"אל תיתן לה לעבוד עליך, אל תיתן לפוזה האלטרנטיבית של ברלין לעשות עליך רושם", אמרה לי מישהי לפני שנסעתי. ב-Tacheles גיליתי כמה היא צודקת.

אין כמעט שום סימן לכך שהגעת לגלריה ה"אלטרנטיבית" וה"מחתרתית" הזאת. זהו מבנה אדיר ומכוער, בניין מוזנח שבו התנחלו אמנים רב תחומיים, ובו הם יוצרים, מקבלים השראה, ובעיקר – מקבלים תיירים בפנים זעופות, כאשר ניחוח של שתן עולה מחדרי המדרגות המטונפים. הנה לכם "סצנה אלטרנטיבית" במיטבה. מתוכננת כהלכה.

ויש המון כתובות שבהן כתוב "הקפיטליזם הורג את האמנות". ורגע אחרי, בחלל העבודה של אמן כזה או אחר, אתה מתבקש לתת Donation  בעבור הצילום שאתה מצלם. צילמת? שילמת!

כי במקומות האלטרנטיביים, המעניינים באמת, מרוססת על הקיר ברישול הכתובת "Tourist – fuck off", וגם "No picture, no problem". לשם לא הגעתי. כי בכל זאת – אני כולה תייר.

כנראה שהמחתרת האמיתית נמצאת במחתרת.

אלבום ברלין

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “ברלין, מחשבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s