תעלומה בחניון קרליבך

מישהו (או משהו?) הציב באחת מפינות המקום משקפת חד-עינית מאולתרת הצופה אל המרחב. רק אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה ההזויה: אתם צופים שנתיים אחורה, אל הימים בהם פעל כאן השוק הסיטונאי…

28082008006.jpg

מי עומד מאחורי היוזמה ההזויה הזו? באחת מפינות חניון עצום ממדים ברחוב קרליבך בתל אביב, צמוד לחניון בית מעריב, ניצבת – על מוט רעוע וקשורה בכבל מתכת מאולתר – משקפת חד-עינית בצבע ורדרד.

למה שמישהו יתחב פנימה את עינו? תחבתי. בשניות הראשונות הכל נראה בסדר, נורמלי. את מה שרואים בעיניים רואים גם במשקפת. אבל כאשר בודקים את המרחב הקרוב יותר ולא את האופק, המאכלס את גורדי השחקים של הסיטי, מתעוררת בהלה קלה, שהופכת במהרה לבעתה: הנה השוק הסיטונאי שפעל כאן עד לפני כשנתיים במלוא עוזו (וריחו, ושאונו, וכיעורו). הרמתי את העיניים. ריק. השוק הסיטונאי לא באמת כאן. הוא כאן רק במשקפת הזו, שמישהו טמן בה שקופית מן העבר. מי עשה זאת? למה? מתי? ומה עבר לו או לה בראש? האם זהו כריש נדל"ן שרגשות נוסטלגיים התעוררו בו רגע לפני הריסת השוק? צלם משוטט שנחה עליו רוח מחתרתית? חידונאי מסתורי שהטמין כאן צופן ויזואלי הידוע רק לקומץ יודעי דבר?  

28082008001.jpg

מבט בהווה

28082008002.jpg

מבט אל העבר

 28082008.jpg

28082008004.jpg

28082008005.jpg

מודעות פרסומת

כיצד לבחור דיונה?

אנשים נוטים לעשות דברים מוזרים. להתגלגל מדיונות, למשל. זה נראה טיפשי, וזה אכן טיפשי, אבל עד שלא תנסו – לא תבינו כמה זה ממכר

 nitzanim22.jpg

ביום שאינו שישי או שבת, גנבו כמה שעות מחוץ למשרד וסעו לפארק החולות בניצנים. כאן תמצאו את הדיונה החביבה עליכם, שתשמש לכם כבית לשעות הקרובות.

ראית דיונה אחת – ראית את כולם? לא בדיוק. מומחי חול יודעים בדיוק כיצד לאתר את הדיונה המתאימה להם. הפרמטרים כוללים בראש ובראשונה מדרון תלול (אבל לא תלול מדי), שממנו אפשר להתגלגל על החול. היא גם צריכה להיות גבוהה, כדי לספק תצפיות פנורמיות. עניין נוסף הוא האפשרות להיכנס לדמות של בלש-גשש זואולוגי. כלומר, לבחור דיונה שעליה מגוון גדול של עקבות בעלי חיים. ומה שטוב עבור הזוחלים והחרקים – טוב גם לכם. והפרמטר האחרון: על החול להיות רך במידה כזו שתוכלו לשקוע בו בנוחות. דיונה ארגונומית, אם תרצו.

 אנשים נוטים לעשות דברים מוזרים. להתגלגל מדיונות, למשל. זה נראה טיפשי, וזה אכן טיפשי, אבל עד שלא תנסו – לא תבינו כמה זה ממכר.המשחק הבא הוא התחקות אחר עקבות של בעלי חיים. פארק החולות – אחד הבודדים שנשארו לנו באזור החוף – הוא ביתם של ירבועים, חיפושיות, גרבילים, לטאות, תנים, חוגלות, שועלים ושאר חובבי חולות. הכיף האמיתי הוא לא רק לזהות, אלא גם לשחזר את השתלשלות המאורעות. ואכן, על אחת הדיונות גילינו עדות לאקשן אמיתי: סימני טביעות מבוהלות, החוזרות על עצמן בתבניות רבות. מדי פעם סימני רביצה במקום, ושוב – התרוצצות אחוזת תזזית. המסקנה הייתה חד משמעית: כאן היה סקס פרוע בין ארנב לארנבת.

אם אתם מתקנאים – נפלא. מי שלא ראה אתכם מתגלגלים מהדיונה, כבר לא יראה שום שעשוע אחר שלכם. ואם אתם בקטע של בהייה חסרת פשר במרחבים, טפסו שוב לפסגה החולית. יש לכם את כל הזמן שבעולם.

שדים ומורשת קרב

nitzanimn24.jpg

מדריך טיולים לא צעיר – אך קופצני ונמרץ למדי – מאגד סביבו חבורה משועממת למחצה של תלמידי בית ספר. הם נעצרים לצד "הארמון" – בית אבן דו-קומתי שנבנה בתחילת המאה העשרים על-ידי אפנדי עשיר. בחודש יוני 1948 הפך המקום למעוזם של חברי קיבוץ ניצנים, שניסו ללא הצלחה לשרוד את ההתקפות המאסיביות של הצבא המצרי. חלונותיו של המבנה המפואר – שידע ימים טובים יותר – צבועים בכחול עמוק.

המדריך פוצח בסיפורי אמונות טפלות באשר ליתרון הצבע הכחול בהרחקת שדים ורוחות. התלמידים מתעוררים. "ואם כבר נתקלתם בשד? מה תעשו אז?", הוא שואל, נישא על גלי האהדה. לאחר שנותר ללא מענה, הוא מטפס על שולחן פיקניק סמוך ומדגים בצווחות: "קוקוריקו, קוקוריקו! אתם מבינים? השד ישמע קריאות של תרנגול, יחשוב שכבר בוקר ויימלט מהמקום!". אולי גם זו דרך לקרב עוללים אל אתרי מורשת קרב.

יישוב ללא טקסטורה

גם אם הן ישנן – אין פיצוציות ביישוב שהם. אין, וגם לא צריכות להיות. אסור שתהיינה

picture-007.jpg

שהם, יישוב חדש שהוקם לפני כעשר שנים, היא משאת ליבם של זוגות-צעירים-פלוס. דירה עם מרפסת שמש או בית פרטי עם חלקת אדמה, ורחובות הולנדיים נטולי כתמי שמן מכוניות. ראיתם פעם כתמי שמן על מרצפות של רחוב הולנדי? זה כמו לפגוש הומלס בסביון. כמו לגלות בדל סיגריה על רצפת חדר ניתוח.

כיצד זה קורה? אולי בזכות תפוצת המזדלנטיס הגבוהה. תמיד חדשות, תמיד מליסינג.

הזדמנו לאחרונה לשהם, לבקר חברים. בשעות הערב, שוטטנו אנה ואנה ברחבי היישוב. הכל היה נפלא, אבל משהו הטריד. משהו נסתר, אפל, כמו סוד גדול שמיד עומד להתגלות, אבל בינתיים – מערפל את החושים וצובט בנשמה. ואז הגיעה התשובה: בשהם כולם דומים זה לזה. ההמונים הם אחד. כולם נשלפו מאותה תבנית אפייה במפעל הגדול מכולם: מפעל חק"ל – חלומ-קפיטליסטי-להמונים.

בני שלושים-ארבעים, שני ילדים, נימוס קר, עבודה בהיי-טק או בצבא הקבע. אין כאן נשים שמנות ואין כאן נשים רזות. כולן מלאות וכולן נאבקות במילוי. אין כאן שרירנים או עלובי נפש. כולם התגלחו בבוקר, כולם מגדלים כרס זעירה ואף אחד לא עוטה על חלציו שרוואל. אף אחד לא ער אחרי השעה 23:00. לאף אחד אין מרצדס, לאף אחד אין חיפושית שנת 72'. לכולם יש פנסיה או ביטוח מנהלים. לכולם יש מינוס קטן בבנק, אבל גם מספיק בטחונות כדי לא להפוך להומלס. הומלס זה לא כאן. האם הבריחה מתל אביב היתה שווה את זה? עד כמה אתם באמת רוצים לחיות לצד אנשים שנראים, נשמעים ומריחים כמוכם?

הכניסה לסופרמרקט מותרת אך ורק עם רשימה שהוכנה מראש. מוות לספונטניות. ובמקום שאין ספונטניות ואין קניות בלי רשימה – אין זכות קיום לפיצוציות. וגם אם יש כאן פיצוציה שלא ראיתי, היא לא תשרוד, כי בטווח הארוך, פיצוציה תחבל במרקם העירוני נטול המרקם.ישוב יפה, ישוב ללא טקסטורה, ללא עבר, ללא מפגשים עם אנשים שאינם מהתבנית, ללא פינות אפלות, ללא סכנות, ללא ריגושים. אין כאן לילה עירוני אמיתי ושום דבר לא באמת מתרחש כאן. חלום קפיטליסטי להמונים.

 * שוהם כמשל, כמובן. יש רזות, יש שרירנים, ואולי (רק אולי) יש גם פיצוציות.