מקומות קדושים ושאר כשפים

ברגע שתיכנסו, יעוטו עליכם מקבצי נדבות ובאמתחתם סיפורים קורעי לב, יח"צני הנחת תפילין ופסאודו קבליסטים. כנסו, כנסו

meronrashbi12.jpg 

על אף שהוא אינו אינטימי ומבודד כמו קברי צדיקים אחרים בגליל, הרי שקברו של רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י) במירון הוא המלך הבלתי מעורער של רבים מהמשתטחים. מספרים כי הרשב"י התגורר במערה צרה מעל לכפר פקיעין במשך 13 שנים. אחרים מספרים כי מערתו היא זו שסמוכה למתחם קברו במירון. כך או כך, במערה התגלתה לו תורת הזוהר, ובה הוא גם כתב את ספר הזוהר.

ברגע שתיכנסו, יעוטו עליכם מקבצי נדבות ובאמתחתם סיפורים קורעי לב, יח"צני הנחת תפילין ופסאודו קבליסטים. וכולם נעים ללא הפסק בין חדרים צבועי לבן בעלי תקרות מקומרות, חלונות ודלתות בכחול עז ואלפי ספרי קודש, המונחים זה לצד זה על אינספור מדפים.

למרות המסחור, עדיין מדובר במקום שמשרה פה ושם אווירה כמעט מיסטית. בליל של בחורי ישיבה נמרצים, נחמנים מנומנמים הפורצים לפתע בצווחות אקסטזה, ועמך ישראל – הופך את מתחם קברו של הרשב"י לבמת המחזה הטוב באזור.

אם הגעתם בשעה מוקדמת יחסית, תוכלו למצוא בתעשיית המזכרות המשגשגת שבשולי מתחם הקבר כובעי צמר לבנים עם מנטרת נחמן מאומן, טליתות לפעוטות, תקליטורי מוזיקה, תבלינים וסוגים שונים ומשונים של חפצי קדושה.

מי שרוצה להימלט מן ההמולה מוזמן לגג המבנה. מתחת לכיפות התכולות בוקעת שירתן של המתפללות שבעזרת הנשים, על רקע הנופים הגליליים – הידועים ביכולתם להרגיע גם את הנפשות הנוירוטיות ביותר.

 

יש סדר בבלגן

חנות ספרים ישנה, פטנט הזוי ואופציה חכמה בימים שבהם 300 מילה נחשבים גסה. למי שרוצה לדעת "איך נראים הסינים וכיצד חיים באפריקא"

robinson1.jpg

"בוא תלמד פטנט שפיתחתי בנושא ניקוי יעיל של אבק מספרים", אומר לי אלי אסף, בעליה של חנות הספרים "רובינזון" בתל אביב. הוא מוציא ספר מקרי ממדף עמוס במיוחד, אוחז אותו מול פניו, מכווץ את שפתיו ונושף בחוזקה לעברי. "זו שיטה אחת, אבל יש שיטה נוספת, הפוכה". כעת הוא מקרב את הספר אל פיו, ולהפתעתי יונק בחוזקה את החלקיקים הזעירים. "פיתחתי את השיטות לבד. אתה מוזמן להשתמש בהן", הוא אומר בחיוך ציני דקיק. הומור של מי שמקיף עצמו בספרים במשך רוב חייו.

פנים החנות אינו מצטיין בעיצוב מוקפד – מה שרק מעצים את חדוות הגילוי. זהו לא עיצוב שמתחנף לקהל, אלא כזה שנועד להעניק נוחות מרבית לספרים עצמם. אתם רק אורחים מזדמנים כאן. למרות זאת, יש סדר בבלגן. אם שלפתם – ולו לרגע – ספר מן המדף, תתבקשו להחזיר אותו לערימה מיוחדת ולא למקומו המקורי. עובדי החנות המסורים סומכים רק על עצמם. "כולם עמוק בתוך הספרים. מכוסים בזיעת ספרים", מסביר אסף. "ואם אין להם משקפיים – יהיו להם".

 ועמוק בתוך הספרים משמעו שכאן תוכלו למצוא מציאות שלא ידעתם על קיומם. שיטוט מקרי חשף אוצרות של ממש. מ"כור עיני" (גרסת 1884 של רובינזון קרוזו"), ועד "שבילי עולם" מ-1880 – ספר מסעות חובק עולם המתאר "איך נראים הסינים וכיצד חיים באפריקא". גם כתבי עת נושנים בעברית זוכים לייצוג הולם – "מ"הצבי" ועד "השקפה", בעריכת אליעזר בן-יהודה. אופציה חכמה בימים שבהם 300 מילה נחשבים מסה. 

 

פעם ראשונה בים?

יחד עם אנשי רשות הטבע והגנים בסיור לאיתור והעתקת קני צבי ים

חמש בבוקר, חוף מכמורת. אפילו קרני השמש לא זכו עדיין לקבל את מנת הקפאין שתיתן להן את השוונג היומי. יניב לוי, מנהל המרכז להצלת צבי ים ועדי ברש, מתנדבת במרכז, יוצאים לסיור חופי לאיתור קנים של צבי ים.  

הקנים יועברו כבר בשעות הצהריים למקום מבטחים, הרחק מידו הארוכה של ההומו-ספיאנס – היצור הנעלה שנוטה להרוס כמעט כל דבר שהטבע העניק לו.

לא תמיד בכוונה, אבל בכל זאת. אופס.

1.JPG 2.JPG

 

3.JPG

 

4.JPG

 

5.JPG

 

8.JPG

 

9.JPG

פאם פטאל ודייגי הקפצונים

אין כמו הליכה לילית על הטיילת מתל אביב ליפו כדי לפגוש אנשים שאינם דומים לכם

 tlv701.jpg

החשיכה פולטת אל החוף התל אביבי ערב-רב של אנשים. הם מגיעים מכיוון המים ומכיוון העיר. צעיר יפני המנגן בגיטרה יושב לצדם של ציירי רחוב, מוכרי בלונים, רוכלים, צורפים וליצן. "עשר דקות של עיסוי יפני" מציע שלט קרטון מאולתר הנח לרגליו. "15 ש"ח לגברים, 10 ש"ח לנשים". איש מבוגר מתעניין, ולאחר דין ודברים קצר ונטול חיוכים הוא מתיישב ומפקיר את כתפיו בידי הצעיר.

עוד מטרים ספורים לכיוון לחוף פרישמן, ועל הטיילת מתגלה פאם פאטל. זמרת לטינית יפהפייה מעמידה שרפרף עץ קטן המשמש אותה כבמה. בנעלי עקב שחורות, גרבוני רשת כהים, חצאית מיני קצרצרה, ז'קט שחור, צעיף אדום ופנים מאופרות בכבדות היא מטפסת אל בימתה המאולתרת. היא עומדת דקות ארוכות, כמעט ללא תזוזה ותוך התעלמות מוחלטת מסביבתה. מדי פעם שואפת הדיווה עשן מפומית הסיגריה הארוכה ונושפת באדישות. כאשר מואיל בטובו עובר אורח להטיל מטבע אל אגרטל המונח לרגליה, היא פוצחת בשירה גדולה, נטולת מוזיקה. הצלילים מושכים את ההמון, ההולך ומתאסף סביבה כל העת. החלילן מהמלין לא היה עושה זאת טוב יותר.

המשכנו דרומה, אל הנמל הישן של יפו. לעת לילה מתקינים עצמם לשינה אנשים שבחרו לגור בסירותיהם, ואנחנו תופסים פינה ליד המים השחורים. נער כחוש ומחויך ניגש ומבקש "ציגריה". הוא ממולל אותה ומספר בגאווה כי הערב כבר אסף מאנשים כמות ציגריות שתמלא לו קופסה שלמה. אין כמו כנות בעסקים.

בערבים משמש הנער עוזרו של אחד משולי הקפצונים המשוטטים בנמל. מעבידו, חמוש ברשת קטנה המחוברת למוט ארוך, עובר לאורך הרציף ושולה דגי גמברי זעירים המשמשים כפיתיונות. "קפצונים קוראים להם. לא יודע למה. זה השם", הוא מבאר.

בהלה לזהב: הגרסה האוסטרלית

בבדידות מזהרת מתגורר צ'רלי בבית שהקים במו ידיו, ועוסק בכריית זהב. במשך שנים ליקט עשרות מנועים ממכוניות נטושות וכמות עצומה של גרוטאות מתכת. לאחר חודשי עבודה אינטנסיביים, הוא הצליח לבנות מכונה מפלצתית, רעשנית וסוריאליסטית שנועדה לכתישה, איסוף וסינון סלעים

 

 

picture-063.jpg  

חיזורים בריחאניה

היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, ביישניים, והוא – מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת. הוא סוס דוהר, היא מהלכו האיטי של נהר שזורם לצדו. רשמים מחגיגת אירוסין בכפר הצ'רקסי ריחאניה

rechania95.jpg שעת בין ערביים בכפר הצ'רקסי ריחאניה שבגליל העליון. רוחות סתיו מנשבות בקלילות לא מחייבת, מתערבלות ברכות בין בתים מטופחים וסמטאות צרות. ואני מוצא את מקומי על ספסל עץ ברחוב הראשי. חבורה של נערות חולפת על פני בקריאות "שלום" צחקניות, ונערים סוקרים אותי במבט ספק חקרני ספק משועשע. בעוד שעות ספורות תתקיים במרכז הכפר, בכיכר רחבת ידיים, מסיבת אירוסין. עכשיו הכל שקט, רגוע, שום דבר שמרמז על העתיד לבוא. מישהו פורק ממשאית קטנה עוד ועוד כיסאות פלסטיק ומניח אותם באיטיות בלב הכיכר. מישהו אחר מניף רמקולי ענק ונוטע אותם סביב הרחבה. שרשרת הנורות הצבעוניות כבר נתלתה בצהריי היום. הזמן חולף לאיטו, הערב יורד, ומן הסמטאות והרחובות הקטנים זורמים בני הכפר, בעיקר הצעירים שבהם, לבושים במיטב מחלצותיהם.

אני תופס פינה בשולי הכיכר, מנסה להיטמע. כבמטה קסם, מסתדרות צעירות הכפר בצד אחד של הרחבה, ניצבות בחצי גורן. מולם עומדים הצעירים. בלי הקדמות מיותרות, מכים לפתע הרמקולים באוויר הערב הקריר, ומוזיקה צ'רקסית מסורתית, הרמונית, קצבית ושמחה עוטפת את ההמון. מיקרופונים נשלחים מיד אל אורגניסט ואקורדיאניסט שמצטרפים לחגיגה. רעש גדול, עליז, רפיטטיבי. ומרגע זה, הכל הפך לבליל מהפנט של מראות, צלילים, צבעים, ובעיקר – חיזורים מרומזים, עדינים אך עיקשים, מהיפים שראיתי. הכלה והחתן יצטרפו עוד מעט. הזמן שלהם יגיע בחתונה עצמה. נראה כי מסיבת האירוסין נועדה עבור כל השאר.

מישהו, איש מבוגר, שולח מדי כמה דקות זוג אחר אל הרחבה. והכל – באופן שרירותי. או שאולי לא? אולי יש כוונה שנסתרת מעיניי? הזוג – היא משפילה מבט והוא נועץ את עיניו כלפיה – נותן את ההופעה שלו בריקוד מסורתי, לקול מחיאות הכפיים הקצובות של חבריהם. היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, ביישניים, והוא – מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת. מתקרבים ומתרחקים, משחקים במשחק ממכר של משיכה ודחייה, קרבה וריחוק. הוא סוס דוהר, נשר שחג בשמים. היא מהלכו האיטי של נהר שזורם לצדו. ובכל אותה עת, זועקת המוזיקה אל תוך הלילה. נראה שאין הגדרה טובה מזו ל"ניגודים נמשכים". ממש כך.

 יש להם שתיים או שלוש דקות לתת את הקטע שלהם, עד שזוג אחר נשלח אל מרכז הרחבה. וכך במשך שעה ארוכה. עוד זוג ועוד זוג ועוד זוג, ואי אפשר להישאר אדיש למראות.ובאמצע הלילה מישהו ניגש למיקרופון, ומסלסל לתוכו הודעה בצ'רקסית. המילים היחידות שאני קולט הן "אפטר פארטי". ובאפטר הזה, אין עוד בנים מול בנות. הכל מתערבב עכשיו, כולם רוקדים עם כולם, ואפילו המוזיקה הצ'רקסית מפנה את מקומה למוזיקת מועדונים עדכנית.

אני ממשיך לשוטט בסמטאות הכפר, מקפיד כל העת להיות בטווח שמיעה או ראייה מהכיכר המרכזית. המבוגרים כבר פנו לישון, והצעירים נעים ונדים, לבדם, בזוגות או בחבורות. חלקם ברגל, חלקם ברכב, חלקם על גבי קטנועים זעירים. יום שישי בלילה, והכביש הראשי של הכפר סואן מתמיד. מישהו מספר לי שהכביש הזה מכונה "ציר האהבה", מאחר שאין ממש מקומות בילוי בכפר הקטן. כולם משייטים זה על פני זה, נפגשים, מתחברים, נפרדים וממשיכים הלאה, וחוזר חלילה. 

 

האלפקה והדוגמנית

עשה לי את השבוע: מפגש מפתיע בין בהמה פרוותית לבהמת יופי

 alpaka.jpg 

ילום: רמי חכם)

יום רביעי לקראת הצהריים, יריד התיירות הבינלאומי בגני התערוכה, תל אביב. המולה.

 בין המציגים: חוות אלפקות דרומית. לצורך המחשה – שהרי אין כמו מראה עיניים ומרקם פרוותי – הובאה מערבות הנגב אלפקה שסיירה בין קהל המבקרים.

כמה מטרים מהאלפקה, בביתן של חברת תעופה, נערך תדריך אחרון לדוגמנית צעירה, בעלת לבוש מינימלי ולסת שמוטה. ניכר כי שעמום ורפיון שכלי אוחזים אותה מכל עבר.

ואז הצטלבו מבטיהן של הדוגמנית והאלפקה. בת האנוש הביטה בבהמה בפליאה, החזירה מבט פעור עיניים למדריכה שלה, שוב לאלפקה ושוב למדריכה. ואז שאלה בחוסר אמון: "מה, היא אמיתית?"