החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו
החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו. לא לרחם אנו כמהים כל חיינו, אלא למחוזות הילדות הזכורים היטב – לפני היות המציאות המפוקסלת ולפני היות הזמינות המתמדת. כל אחד וחורשת הקסמים שנצרבה בזיכרונו-שלו. שנים רבות מאוחר יותר, הקפתי שוב ושוב חורשת קסמים אחרת, שנמצאת בלבו של פארק גני יהושע – לבדי על אופניים לעת ערב או עם אהבה ישנה או חדשה בחצות הלילה – ומעולם לא באתי בשערי אותה ממלכה. עד היום.
ועכשיו, על אף שהיו אלו שעות הפתיחה הרשמיות של אותו גן בוטני תל אביבי, היה השער נעול. ומדוע שתהיה קלה הדרך אל מחוזות ילדות? כמה שניות של ייאוש, ומפתח הקסמים הגיח לפתע מימין, בדמות זמזם קטן לצד השער. הוא נפתח ואני חודר פנימה, אל הגן הטרופי העצום הזה, שצמרותיו מכסות את השמים ומיינות צווחניות חותכות את האוויר הלח שאופף את הכל, תמהות מי הוא הזר שפלש לשטחן. גשר צף מוביל אותי אל מעבה יער, מתנשא לגובה של מטר, שני מטרים, ויותר מעל הסבך הבלתי עביר, חוסך ממני את השימוש במצ'טה.
זרועות-ענק ניגרות מצמרות העצים אל הקרקע בשלל גוני ירוק. אני לבדי כאן. ממשיך בדרכי, בין רסיסי אור שנושרים מתקרת הצמרות. בבת אחת מתגלה אגם ירקרק. שורץ קרוקודילים, יש להניח. ועד שתופענה המפלצות הזוחלות, מגעגעים פה ברווזים לרוב. אני יורד אל השביל, פוגש בפיקוסי ענק ששולחים ענפים, שורשים וזרועות תמנון לכל עבר, מנכסים לעצמם את דרכי ומאלצים אותי להיאבק בהם.
הג'ונגל מתעתע, מנסה להכשיל את התודעה, ואז, בין מציאות לדמיון, צץ מאחורי דקל תמיר מתקן שחור, רב-מתגים. זוהי מערכת ההשקייה הממוחשבת, וכמו גיבור "המופע של טרומן" – שגילה בעיניים פעורות את המציאות האמיתית – נזרקתי מגן העדן של מחוזות הילדות.
סצנות 