זה ג'ונגל שם בחוץ

החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו

ganei-yehushua25.JPG

החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו. לא לרחם אנו כמהים כל חיינו, אלא למחוזות הילדות הזכורים היטב – לפני היות המציאות המפוקסלת ולפני היות הזמינות המתמדת. כל אחד וחורשת הקסמים שנצרבה בזיכרונו-שלו. שנים רבות מאוחר יותר, הקפתי שוב ושוב חורשת קסמים אחרת, שנמצאת בלבו של פארק גני יהושע – לבדי על אופניים לעת ערב או עם אהבה ישנה או חדשה בחצות הלילה – ומעולם לא באתי בשערי אותה ממלכה. עד היום.

ועכשיו, על אף שהיו אלו שעות הפתיחה הרשמיות של אותו גן בוטני תל אביבי, היה השער נעול. ומדוע שתהיה קלה הדרך אל מחוזות ילדות? כמה שניות של ייאוש, ומפתח הקסמים הגיח לפתע מימין, בדמות זמזם קטן לצד השער. הוא נפתח ואני חודר פנימה, אל הגן הטרופי העצום הזה, שצמרותיו מכסות את השמים ומיינות צווחניות חותכות את האוויר הלח שאופף את הכל, תמהות מי הוא הזר שפלש לשטחן. גשר צף מוביל אותי אל מעבה יער, מתנשא לגובה של מטר, שני מטרים, ויותר מעל הסבך הבלתי עביר, חוסך ממני את השימוש במצ'טה.

זרועות-ענק ניגרות מצמרות העצים אל הקרקע בשלל גוני ירוק. אני לבדי כאן. ממשיך בדרכי, בין רסיסי אור שנושרים מתקרת הצמרות. בבת אחת מתגלה אגם ירקרק. שורץ קרוקודילים, יש להניח. ועד שתופענה המפלצות הזוחלות, מגעגעים פה ברווזים לרוב. אני יורד אל השביל, פוגש בפיקוסי ענק ששולחים ענפים, שורשים וזרועות תמנון לכל עבר, מנכסים לעצמם את דרכי ומאלצים אותי להיאבק בהם.

הג'ונגל מתעתע, מנסה להכשיל את התודעה, ואז, בין מציאות לדמיון, צץ מאחורי דקל תמיר מתקן שחור, רב-מתגים. זוהי מערכת ההשקייה הממוחשבת, וכמו גיבור "המופע של טרומן" – שגילה בעיניים פעורות את המציאות האמיתית – נזרקתי מגן העדן של מחוזות הילדות.

ארמניה הקטנה

בעמדת שומרי המוזיאון ניצב טייפ קטן, ממנו עולים קולות נוגים של זמרת ארמנית, מלווה בכינורות. קולה מלווה אותי במשך כל הביקור, ויוצר – כנראה מבלי להתכוון לכך – את אווירת הדרמה ההכרחית נוכח התצוגה באגף המוקדש לרצח העם

armenian4.jpg

השעה 12:00 בצהריים ברובע הארמני בירושלים. הסמטאות נוטות להיות ריקות מאדם. בכניסה לבית הספר – אחד ממוקדי הפעילות היחידים בשעה זו של היום – עומדת נערה בחצאית קצרה ומצחקקת אל תוך טלפון נייד. בשעה 12:30 פורצים עשרות ילדים משער בית הספר וצובעים את סמטאות האבן השוממות בצבעים ססגוניים ובקולות צוהלים. חלקם מתנקז אל מגרש המשחקים הרב-תכליתי (כדורגל וכדורסל), הנושק לחומה הדרומית של המנזר.

 הרובע הארמני, בחלק הדרום-מערבי של העיר העתיקה, מהווה עיר זעירה ומוקפת חומה בתוך אחת הערים המורכבות בעולם. סביב גרעין שליו זה מתנהלת המציאות ההזויה של העיר העתיקה, המאכלסת יחדיו סוחרים ערבים המכריזים על מרכולתם בקריאות רמות, בחורי ישיבה מהירי הליכה, אנשי כמורה בני עדות שונות, תיירים נוצרים הפוסעים לאיטם בעקבות מדריך מקומי, ופרשי משטרה ישראלים רכובים על סוסים.

אני צועד לכיוון המוזיאון הארמני, הנמצא מדרום למרכז הרובע. זהו מבנה אבן בן שתי קומות, בעל חצר מרכזית תחת כיפת השמיים ובה גינה קטנה, מתוכה מזדקר עץ ברוש תמיר. הקומה הראשונה מעט מוזנחת ומכילה גיבוב של כלי חרס, כדים ותבליטי אבן שונים. בקומה השנייה מצויים אגפים המציגים את ההיסטוריה הכללית והמקומית של הארמנים, אמנות ארמנית, מגילות מאוירות וחפצי קדושה מתקופות שונות.

בעמדת שומרי הסף של המוזיאון ניצב טייפ קטן, ממנו עולים קולות נוגים של זמרת ארמנית, מלווה בכינורות. קולה מלווה אותי במשך כל הביקור, ויוצר – כנראה מבלי להתכוון לכך – את אווירת הדרמה ההכרחית נוכח התצוגה באגף המוקדש לרצח העם. באגף זה זוכה האסון הלאומי לייצוג צנוע בגודלו אך ישיר, אותנטי ומעט בוטה. לצד שלטי ההסבר המפורטים תלויים תצלומים של ראשים כרותים, גוויות מעוותות, קברים המוניים ושאר זוועות.

 ברחובות הסובבים את הרובע – אררט, הפטריארכיה הארמנית וסנט ג'יימס – מודבקים על קירות האבן מפות גיאוגרפיות המציינות את נתיבי המוות ומוקדי רצח העם הארמני. מקרא המפה מבאר כי החיצים מסמנים גירוש, העיגולים – מחנות פליטים, והעיגולים האדומים הגדולים מציינים מקומות בהם אירועו מעשי טבח בהיקף גדול. יד נעלמת מחדשת מפעם לפעם את המפות שהתבלו, ומחליפה אותן בחדשות. הזיכרון חי, כואב ומתריס.   

 

בורח עם הקרקס

florentin-circus-a-11.jpg

  

למרות אזהרתו של הכרוז הסמכותי שלא לנסות בבית שום דבר ממה שאנחנו רואים בזירה, אני קולט את בן, הזאטוט הצמוד שלי, מבצע רפרטואר מוזר של תנועות בעודו יושב-חצי-יושב על טריבונת העץ, מביט כמהופנט באקרובטים שבזירה. שנייה חולפת, והילד מחליט לטפס לי על הראש. מעבר לחוסר הפרקטיות שבעניין – שהרי האדם המודרני כבר המציא את אחיזת השק קמח ואת אחותה המשוכללת, ישיבה על הכתפיים – היה זה רעיון טיפשי להחריד. מילא הייתי גרוזיני, אבל אצלי מדובר בראש בצורת ביצה – מה שמקשה על כל העניין. אבל פיזיקה לחוד ורצון של ילד בן שלוש וחצי לחוד. וכך, את הרבע האחרון של ההופעה נאלצתי לעשות תוך חריקות מחאה מצד חוליות הצוואר העליונות שלי. מה לא נעשה כדי שהילד ייהנה.אבל בואו נתחיל מההתחלה. שנים רבות חלמתי לברוח עם הקרקס. לחוות את השילוש הקדוש של נדודים, להטוטי גוף וחיים נטולי מחויבות. בקיצור, להיות צועני יהודי. רגע לפני ה-40, עם גב חורק, מפרקים פריכים ושיער מקליש, אני מוצא את עצמי, באחת השבתות האחרונות, מבקר ב"קרקס פלורנטין". נשארנו פעורי עיניים.ואחרי שהכל נגמר, מכונת העשן דוממת, בועות הסבון מתנפצות ברכות על משטח הזירה והאמנים מתכנסים בחזרה אל אחורי הקלעים, הגיע הזמן שלנו: הכרוז מודיע שכולם מוזמנים לסדנאות שונות – טרמפולינה, טיפוס על חבלים, ג'אגלינג, והכי כיף: הליכה על חבל. "זה בשביל הילד", התנצלתי כאשר חזרתי שוב ושוב לתחילת התור כדי ליפול שוב ושוב מחבל המתכת הקשה. נפלתי פעם אחר פעם, אבל החיוך לא ירד לי לרגע מהפנים. הצלחתי לברוח.

נרגילת דובים

בעלי החיים נועדו לשעשע אותנו. אז למה לא לפנק אותם עם איזו שאכטה טובה?
הוא נעמד ליד מתחם הדובים החומים בגן החיות של ספארי רמת גן, שלף מתיקו הגדול נרגילה צבעונית, סידר את חלקיה באדיקות, הבעיר את האש והחל לפמפם את הניחוח החריף לאוויר. אח! זו הדרך לצפות בבעלי חיים!
עובד הספארי, צעיר ממושקף שמגפון בידו (מגפון שכבר מכיר בעל פה את המילים הסיזיפיות "נא לא להאכיל את החיות". בדיוק כמו המגפונים המשועממים של האלטע-זאכן) מתקרב אל האיש הגדול.
"אדוני, אני מבקש לכבות את הנרגילה. זה מאוד מפריע לבעלי חיים", הוא פונה אל המוסר הזואולוגי של האיש. המפמפם לא עונה. אפילו מבט הוא אינו טורח לשלוח לדרדס.
"אדוני", נרעד הקטן, "תדע לך שהנזק שאתה עושה לדובים עם הריח הזה גדול מאלף אנשים שזורקים להם במבה". והגדול הרים עיניו וענה באותה מטבע. "כוס אמו".
הקטן, מושפל ומכורכם פנים, הפנה את גבו וחזר לשגרת העבודה הבטוחה. "נא לא להאכיל את החיות.. נא לא להאכיל את החיות".

הזיה סרי-לנקית

"עכשיו תפסיק לשחק במנה הבשרית שלך! אם אלוהים היה רוצה שנאכל בשר, הוא היה בורא לנו ניבים. ניבים! אתה שומע?" 

איש מוזר הוא קן, שבחר לבלות כמה שבועות של בטלה בחוף אונווטונה (Unawatuna) שבסרי לנקה. הוא ניו-זילנדי כבן חמישים פלוס, ששני מפעלי חייו היו יבוא כלבי פיט-בול ללחימה מקנדה לניו-זילנד, והטפה בלתי פוסקת נגד אכילת בשר. הוא היה אובססיבי לגבי שני הנושאים הללו. ובין לבין, קן תמיד היה שיכור. עיניו הכחולות שחו כל העת בתוך אקווריום מזוגג של אלכוהול.

 היה לו מין משפט ארוך שחזר על עצמו מדי ערב, וזה כנראה היה כל רפרטואר הרעיונות שלו: "אווו, אתה חייב לבוא לניו-זילנד לראות קרב של כלבי פיט-בול! איך שהמתוקים האלו הורגים אחד את השני! אבל לפני שאתה בא, תשלח לי אי-מייל, תזכור, אי-מייל זו צורת התקשורת הכי מהירה והכי זולה בעולם!  עכשיו תפסיק לשחק במנה הבשרית שלך: אם אלוהים היה רוצה שנאכל בשר, הוא היה בורא לנו ניבים. ניבים! אתה שומע? אני אומר, לא בשר, לא עוף, לא בקר, לא בשר! רק סויה, אתה שומע? סויה! פולי סויה! אגב, האם אתה יודע ששמונים וחמישה אחוזים מהבודהיסטים אוכלים בקר? אה? לא ידעת, אה? הנבלות האלו.. ותראה את הנשים שלהן, אהה, הייתי מת לדפוק אותן! אבל תזכור, כשאתה בוחר אישה סרי-לנקית, תמיד תסתכל על השיניים שלה! אם השיניים עקומות, זה אומר שגם הרגליים עקומות! והממזרות האלה תמיד הולכות עם שמלות ארוכות כדי שלא תראה את הרגליים העקומות שלהן! אז תיזהר, אה? תראה את החתולים והכלבים המגעילים פה בחוף! איזה גועל, בניו-זילנד כבר מזמן היו יורים בהם, יורים! אתה חייב לבוא לניו-זילנד, רק תשלח אי-מייל לפני שאתה בא, אה? ותפסיק לאכול בשר! אם אלוהים היה רוצה שנאכל בשר…"

כוסיות ותהילים בקו 42

טרנד חדש הולך ומתהווה בקווי האוטובוס העירוניים: הבחורות הכי יפות, עם המחשופים הכי נדיבים, שקועות עמוק בקריאת פרקי תהילים. הללויה!

 17092008001.jpg

מאחר שמעטים הם העיתונאים שמתניידים באוטובוסים. ובכלל, מעטים הם העיתונאים שעוזבים את המקלדת לטובת היומיום, הרי שמתפספס במחוזותינו פרסומו של טרנד חדש ומסעיר ששורשיו עדיין אינם נהירים לי: אוטובוסים הגדושים בכוסיות ששקועות בספרי תהילים.

וכן, נדיר שאני כותב את המילה הזו. כוסיות. כי במקרה הזה, צדק הגבר רפה השכל הראשון שהגה את המילה – אין דרך אחרת לתאר את הנשים הצעירות האלו, שכל הווייתן משדרת מיניות שופעת, לעיתים ריקה מתוכן.

רק כדי לסבר את האוזן, או בעיקר את העין, מדובר בצעירות חילוניות, יפות עד כאב, ובדרך כלל גם כאלו שעוטות על גופן מחשוף נדיב. העניין התמוה הזה ניכר בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, ובעיקר בקווים עירוניים שיוצאים אל ומגיעים מהפריפריה הסמוכה לתל אביב. קו 42 (מסוף עתידים – בת ים) הוא דוגמה מצוינת.

הכללות הן דבר טיפשי, אבל מצד שני – תמיד תהיה לפחות אחת כזו באוטובוס של שעות הבוקר המוקדמות. תמיד. חלקן, מפאת הקושי הכרוך בקריאת טקסטים עתיקים, מניעות את שפתותיהן בעת הקריאה. מה שמעניק למחזה טוויסט קומי.

לעיתים, מפארים את הצעירות הללו שדי סיליקון מעוצבים לעילא שנראים כאילו בכל רגע יצליחו לפרוץ ולהימלט מהמחשוף הבולם אותם. כאילו – כמאמר הקלישאה – עצר הקדוש ברוך הוא את מלאכתו ואמר "זוזו, זוזו. את זו אני עושה בעצמי". ואולי לכן, כעשרים שנים אחרי, הן מוקירות לו תודה ומשננות פרקי תהילים. אולי הן אף חוזרות שוב ושוב על "…וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה" (פ, יד). הללויה!  

תעלומה בחניון קרליבך

מישהו (או משהו?) הציב באחת מפינות המקום משקפת חד-עינית מאולתרת הצופה אל המרחב. רק אחרי כמה שניות מגיעה ההבנה ההזויה: אתם צופים שנתיים אחורה, אל הימים בהם פעל כאן השוק הסיטונאי…

28082008006.jpg

מי עומד מאחורי היוזמה ההזויה הזו? באחת מפינות חניון עצום ממדים ברחוב קרליבך בתל אביב, צמוד לחניון בית מעריב, ניצבת – על מוט רעוע וקשורה בכבל מתכת מאולתר – משקפת חד-עינית בצבע ורדרד.

למה שמישהו יתחב פנימה את עינו? תחבתי. בשניות הראשונות הכל נראה בסדר, נורמלי. את מה שרואים בעיניים רואים גם במשקפת. אבל כאשר בודקים את המרחב הקרוב יותר ולא את האופק, המאכלס את גורדי השחקים של הסיטי, מתעוררת בהלה קלה, שהופכת במהרה לבעתה: הנה השוק הסיטונאי שפעל כאן עד לפני כשנתיים במלוא עוזו (וריחו, ושאונו, וכיעורו). הרמתי את העיניים. ריק. השוק הסיטונאי לא באמת כאן. הוא כאן רק במשקפת הזו, שמישהו טמן בה שקופית מן העבר. מי עשה זאת? למה? מתי? ומה עבר לו או לה בראש? האם זהו כריש נדל"ן שרגשות נוסטלגיים התעוררו בו רגע לפני הריסת השוק? צלם משוטט שנחה עליו רוח מחתרתית? חידונאי מסתורי שהטמין כאן צופן ויזואלי הידוע רק לקומץ יודעי דבר?  

28082008001.jpg

מבט בהווה

28082008002.jpg

מבט אל העבר

 28082008.jpg

28082008004.jpg

28082008005.jpg

כיצד לבחור דיונה?

אנשים נוטים לעשות דברים מוזרים. להתגלגל מדיונות, למשל. זה נראה טיפשי, וזה אכן טיפשי, אבל עד שלא תנסו – לא תבינו כמה זה ממכר

 nitzanim22.jpg

ביום שאינו שישי או שבת, גנבו כמה שעות מחוץ למשרד וסעו לפארק החולות בניצנים. כאן תמצאו את הדיונה החביבה עליכם, שתשמש לכם כבית לשעות הקרובות.

ראית דיונה אחת – ראית את כולם? לא בדיוק. מומחי חול יודעים בדיוק כיצד לאתר את הדיונה המתאימה להם. הפרמטרים כוללים בראש ובראשונה מדרון תלול (אבל לא תלול מדי), שממנו אפשר להתגלגל על החול. היא גם צריכה להיות גבוהה, כדי לספק תצפיות פנורמיות. עניין נוסף הוא האפשרות להיכנס לדמות של בלש-גשש זואולוגי. כלומר, לבחור דיונה שעליה מגוון גדול של עקבות בעלי חיים. ומה שטוב עבור הזוחלים והחרקים – טוב גם לכם. והפרמטר האחרון: על החול להיות רך במידה כזו שתוכלו לשקוע בו בנוחות. דיונה ארגונומית, אם תרצו.

 אנשים נוטים לעשות דברים מוזרים. להתגלגל מדיונות, למשל. זה נראה טיפשי, וזה אכן טיפשי, אבל עד שלא תנסו – לא תבינו כמה זה ממכר.המשחק הבא הוא התחקות אחר עקבות של בעלי חיים. פארק החולות – אחד הבודדים שנשארו לנו באזור החוף – הוא ביתם של ירבועים, חיפושיות, גרבילים, לטאות, תנים, חוגלות, שועלים ושאר חובבי חולות. הכיף האמיתי הוא לא רק לזהות, אלא גם לשחזר את השתלשלות המאורעות. ואכן, על אחת הדיונות גילינו עדות לאקשן אמיתי: סימני טביעות מבוהלות, החוזרות על עצמן בתבניות רבות. מדי פעם סימני רביצה במקום, ושוב – התרוצצות אחוזת תזזית. המסקנה הייתה חד משמעית: כאן היה סקס פרוע בין ארנב לארנבת.

אם אתם מתקנאים – נפלא. מי שלא ראה אתכם מתגלגלים מהדיונה, כבר לא יראה שום שעשוע אחר שלכם. ואם אתם בקטע של בהייה חסרת פשר במרחבים, טפסו שוב לפסגה החולית. יש לכם את כל הזמן שבעולם.

שדים ומורשת קרב

nitzanimn24.jpg

מדריך טיולים לא צעיר – אך קופצני ונמרץ למדי – מאגד סביבו חבורה משועממת למחצה של תלמידי בית ספר. הם נעצרים לצד "הארמון" – בית אבן דו-קומתי שנבנה בתחילת המאה העשרים על-ידי אפנדי עשיר. בחודש יוני 1948 הפך המקום למעוזם של חברי קיבוץ ניצנים, שניסו ללא הצלחה לשרוד את ההתקפות המאסיביות של הצבא המצרי. חלונותיו של המבנה המפואר – שידע ימים טובים יותר – צבועים בכחול עמוק.

המדריך פוצח בסיפורי אמונות טפלות באשר ליתרון הצבע הכחול בהרחקת שדים ורוחות. התלמידים מתעוררים. "ואם כבר נתקלתם בשד? מה תעשו אז?", הוא שואל, נישא על גלי האהדה. לאחר שנותר ללא מענה, הוא מטפס על שולחן פיקניק סמוך ומדגים בצווחות: "קוקוריקו, קוקוריקו! אתם מבינים? השד ישמע קריאות של תרנגול, יחשוב שכבר בוקר ויימלט מהמקום!". אולי גם זו דרך לקרב עוללים אל אתרי מורשת קרב.

יישוב ללא טקסטורה

גם אם הן ישנן – אין פיצוציות ביישוב שהם. אין, וגם לא צריכות להיות. אסור שתהיינה

picture-007.jpg

שהם, יישוב חדש שהוקם לפני כעשר שנים, היא משאת ליבם של זוגות-צעירים-פלוס. דירה עם מרפסת שמש או בית פרטי עם חלקת אדמה, ורחובות הולנדיים נטולי כתמי שמן מכוניות. ראיתם פעם כתמי שמן על מרצפות של רחוב הולנדי? זה כמו לפגוש הומלס בסביון. כמו לגלות בדל סיגריה על רצפת חדר ניתוח.

כיצד זה קורה? אולי בזכות תפוצת המזדלנטיס הגבוהה. תמיד חדשות, תמיד מליסינג.

הזדמנו לאחרונה לשהם, לבקר חברים. בשעות הערב, שוטטנו אנה ואנה ברחבי היישוב. הכל היה נפלא, אבל משהו הטריד. משהו נסתר, אפל, כמו סוד גדול שמיד עומד להתגלות, אבל בינתיים – מערפל את החושים וצובט בנשמה. ואז הגיעה התשובה: בשהם כולם דומים זה לזה. ההמונים הם אחד. כולם נשלפו מאותה תבנית אפייה במפעל הגדול מכולם: מפעל חק"ל – חלומ-קפיטליסטי-להמונים.

בני שלושים-ארבעים, שני ילדים, נימוס קר, עבודה בהיי-טק או בצבא הקבע. אין כאן נשים שמנות ואין כאן נשים רזות. כולן מלאות וכולן נאבקות במילוי. אין כאן שרירנים או עלובי נפש. כולם התגלחו בבוקר, כולם מגדלים כרס זעירה ואף אחד לא עוטה על חלציו שרוואל. אף אחד לא ער אחרי השעה 23:00. לאף אחד אין מרצדס, לאף אחד אין חיפושית שנת 72'. לכולם יש פנסיה או ביטוח מנהלים. לכולם יש מינוס קטן בבנק, אבל גם מספיק בטחונות כדי לא להפוך להומלס. הומלס זה לא כאן. האם הבריחה מתל אביב היתה שווה את זה? עד כמה אתם באמת רוצים לחיות לצד אנשים שנראים, נשמעים ומריחים כמוכם?

הכניסה לסופרמרקט מותרת אך ורק עם רשימה שהוכנה מראש. מוות לספונטניות. ובמקום שאין ספונטניות ואין קניות בלי רשימה – אין זכות קיום לפיצוציות. וגם אם יש כאן פיצוציה שלא ראיתי, היא לא תשרוד, כי בטווח הארוך, פיצוציה תחבל במרקם העירוני נטול המרקם.ישוב יפה, ישוב ללא טקסטורה, ללא עבר, ללא מפגשים עם אנשים שאינם מהתבנית, ללא פינות אפלות, ללא סכנות, ללא ריגושים. אין כאן לילה עירוני אמיתי ושום דבר לא באמת מתרחש כאן. חלום קפיטליסטי להמונים.

 * שוהם כמשל, כמובן. יש רזות, יש שרירנים, ואולי (רק אולי) יש גם פיצוציות.