טרמפ שמימי

– "ואתה, מתי אתה בכלל נולדת?"
– "בשישים ושמונה".
– "שישים ושמונה?! איזו מין שנה זו להיוולד בה? אחרי שהכל כבר קרה?", שואל אותי עמוס איטם, בן ה-84.
– "תשמע חבוב, אתה רואה שם את גבעת המורה? אז כשאתה היית בקושי ניצוץ בעיניים של אמא שלך אני כבר עפתי משם עם דאונים מעץ. זה היה בימי המנדט הבריטי… מה זה, אתה מנסה לצלם אותי? בשום אופן לא! האחרונים שצילמו אותי היו ההם מה-CID, הבולשת הבריטית. מאז שהבריטים עזבו, לא הצטלמתי. אבל נו, תצלם מהר, רק אל תפריע לי."

…

"הוא היה פסנתרן בבורדלים," אומר מישהו מאחורי גבו של הדואה הקשיש. "לא סתם בורדלים!" מזדעק עמוס. "הבורדלים הכי מפוארים באירופה!"

עמוס מסיים את דבריו, שולח מבט ממני והלאה וחוזר להטיס את הטיסן הממונע הזעיר שבנה במו ידיו, באמצעות שלט רחוק שתלוי על צווארו. בעוד הטיסן, שכנפיו הצבועות בטוש צבעוני מזמם ומרחף אנה ואנה, נחים בשלווה חרישית על רצפת ההאנגר הגדול במנחת מגידו כמה דאונים גדולים. בעוד שעה קלה הם יהיו באוויר. באחד מהם גם יעופף עמוס עצמו, שמגיע הנה מדי סוף שבוע, ולא מוותר על התחביב שכבר הפך לדרך חיים.

(מתוך כתבה על חבורת דואים ממנחת מגידו, שמתפרסמת במגזין Traveler מבית נשיונל ג'יאוגרפיק, מארס 2013).