בכל שיטוט אורבני מזומנים מפגשים לא צפויים, ובמיוחד כאשר מדובר בשיטוט נטול מטרה (היש שיטוט בעל מטרה?). רמלה של אותו יום סגרירי לא היתה שונה.
אני מתהלך סמוך לכנסייה הפרציסקנית – מרחב נוצרי מרשים הנטוע בלב שכונה ערבית שבתיה מתפוררים ומדרכותיה סדוקות.
"יפה פה, אה?", אני שומע קול קורא לעברי. חיפוש קצר בעיניים, ואני מגלה את דמות שניצבת בפתח מבנה אבן נושן.
"בוא, בוא תראה עוד דברים יפים" הוא קורא לעברי כאילו אנחנו מכרים ותיקים, כאילו הוא חיכה רק לי מהבוקר. אני מתקרב ופוגש ביוּסף סלאמה, אמן מקומי ואיש מרתק בפני עצמו. במקום שבו הוא מתגורר ויוצר שורר אי סדר נפלא – גיבובים של פסולת תעשייתית מעוררת השראה לצד ציורי שמן, אביזרים שונים ומשונים והמון שלדים. המון שלדים.
"אלו עצמות של פרות. אני מסתובב שעות וימים בהרים, מוצא אותן ועושה מהשלדים האלה פסלים".
"למה?", אני שואל.
יוסף מתבונן בי בפליאה. "זה מה שאני עושה", הוא עונה.
בפינה אחרת של המרחב האפלולי והסוריאליסטי מתגלות כמה צלחות לוויין. על צידן הקמור הוא צייר ריבועים בצבעים עזים. "זה יפה בעינייך? אתה חושב שזה יפה?" הוא שואל שוב ושוב. הוא מעשן בשרשרת ומביט לתוך עיני איש שיחו לאל הפסק. שום אתנחתא. אין לאן להימלט, אבל גם לא צריך.
אם אתם מגיעים לאזור, אל תחפשו את יוסף יותר מדי. הוא כבר ימצא אתכם, כאשר תגיעו לבקר בכנסייה המפורסמת הסמוכה לביתו. פשוט תנו לו להפתיע אתכם.
סצנות 