הציפורן שבקצה הזרת שימשה מדד לא מחייב למדידת המרחק על המפה. באמצעותה הנחנו (די בצדק, יש להודות), שהמרחק בין עכו לנהריה עומד על כעשרה קילומטרים. זה היה התכנון המקדים היחידי בטיול הספונטני הזה, שבו דבר לא היה מתוכנן וידוע מראש. הרי אם נתכנן – משהו לבטח ישתבש


הרעיון היה פשוט: לעלות על הרכבת בתל אביב, להגיע לעכו בשעות בין ערביים, לרדת אל חוף הים ולצעוד עליו צפונה עד לנהריה. ההנחה היתה שעיר היקים הצפונית תופיע אי שם באמצע הלילה. מאחר שצעידה מסוג זה דורשת מידה לא מבוטלת של רוח שטות, פניתי לחברי הטוב, עומר, משוטט כרוני בפני עצמו.

שעה וקצת על המסילה ואנחנו מגיעים לתחנת עכו, כרבע שעה של הליכה מהעיר העתיקה. אחרי שאנו מתמסרים לצייד תיירים של חומוסיה מקומית, אנחנו פונים אל השוק. חייו האמיתיים של מקום מתגלים לעין בזמן החמקמק הזה שמתחיל לאחר שעות השיא ומסתיים לפני שמשתררת דממת הלילה. לרגעי חסד אלו זכינו בשוק של עכו – אחרי התיירים ולפני המחשכים.

דלתות כחולות, תקרה מקומרת ואור נורות צהבהב שוטף את מסדרונות האבן בחלק הצפוני, התיירותי יותר, של השוק. בהמשך הדרך מתגלה בית קפה שקולות רמים וענני נרגילות עולים ממנו. לצדו מצויה חנות ממתקים צבעונית, והמוכר הנלהב שבה מציע לנו מיני מרחקות ושיקויים להגברה של משהו אחד והרחקה של משהו אחר. כמה צעדים ממנו, דוכן לממכר כובעי בוקרים זולים מתוצרת סין טומן בחובו גם שפע מפתיע וססגוני של קונכיות וצדפים גדולים בעשרה שקלים האחד. יש לנו תחושה שגם הם מתוצרת סין. זהו שוק אמיתי, כזה שיש בו אוצרות.

אנו הולכים בטל בסמטאות הצרות, המחשיכות, כאשר לצדנו מופיעה פה ושם חומת הים הדרומית – גבוהה ואימתנית. רוכב אופניים כבן 14 חובר אלינו, מקיף אותנו הלוך וסוב, ומבקש שנצלמו.

"למה?"

"מה זה למה? בשביל שיהיה תמונה," הוא מצהיר אמת שאי אפשר להתווכח עמה.

אנחנו מצלמים אותו על אופניו, שנראים כמו מחווה זולה לאופנועי הקוסטום האמריקאים של שנות השבעים. הוא מרגיש עליהם כמו מלך. ברגע זה, על אופניו המוזהבים, עם הפייטים שמשתלשלים מהם ומתנופפים ברוח, ועם שני אנשים שמתעדים אותו במצלמותיהם – הוא אכן מלך.

ממשיכים הלאה. מוזיקה ערבית מחרישת אוזניים עולה מנמל עכו הקטן, שמסעדות דגים חובקות אותו. בין סירות הדייגים הריקות חגה במעגלים אינסופיים – כמו עכבר בגלגל ריצה – סירה שכל-כולה נורות צבעוניות, סירנת משטרה יבבנית ומוזיקה מחרישת אוזניים שבוקעת מרמקולים ענקיים המצויים בירכתיה. בכל סיבוב היא מעלה ומורידה משפחות שמגיעות לשוט בנמל הקטן, מבלי לצאת אל הים הגדול, מסתפקות בדוגמית הזו של הים. לא שבאמת ציפינו, אבל אפילו הסירנה היא לא באמת סירנה של הים.

הגיע הזמן להתחיל ולצעוד לכיוון החוף. השעה כבר שמונה בערב ואין לנו מושג כמה זמן אורכת ההליכה מכאן עד לנהריה. יש משהו מרגש בחוסר הידיעה. האם קו החוף בכלל עביר ופנוי ממכשולים? אנו פונים צפונה, מחפשים פתח יציאה מהחומות אל הטבע החשוך.

צעיר מוסלמי, אדוק לפי מלבושיו, חולף ליד אנדרטה לצד החוף, פונה לדוכן קטן שאדים מיתמרים ממנו אל שמי הלילה וקונה מנת גרגירי חומוס חמים. לידו עומדות בנותיו, תאומות כבנות ארבע. הן נועלות נעלי התעמלות זעירות שבסוליותיהן מנצנצות נורות בשלל צבעים. אנחנו שואלים אותו היכן הכי נוח לרדת לים.

"לאן אתם צריכים להגיע?"

"לנהריה."

"נהריה!" הוא מגלגל באיטיות את המילה בהטעמה ומלאת חשיבות. "נהריה זה לא רחוק. 40 דקות הליכה אם לא תעצרו בדרך."

"איך 40 דקות? אתה בטוח? לפי המפה זה בערך עשרה קילומטרים."

"אני יודע טוב מאוד," הוא צוחק. "אני קבלן מדידות. עובד עם כל הגדולים. אני חייב לדעת."

40 דקות מאוחר יותר, אורותיהן של השכונות הצפוניות של עכו עדיין לצדנו. החוף המסולע-מצולק והחושך מקשים על ההליכה. אנחנו מקללים וצוחקים.

הדרך מפגישה אותנו עם מפרצים קטנים וגם עם כמה דייגים שצצים משום מקום, נטועים לצד חכתם ללא ניע, עד שאנו מותירים את העיר על סאונה ואורותיה מאחור. החושך הופך להיות סמיך, ורק אינספור הנקודות הכתומות שיוצרות את התוואי של חיפה – שנראית מכאן מפלצתית – משמשות לנו עוגן.

הים שחור, סירות דייגים מנצנצות הרחק באופק ועכו כבר הרבה מאחור. נדמה שנפש חיה אין כאן, אלא אם מתבוננים היטב. כמו למשל זוגות חבויים היטב במכוניתם או קצת מחוץ לה. כנראה מפגשים אסורים, אבל בואו לא נכליל. ויש גם הולכי בטל שנעים באופן חשוד. אולי הם מוסרים זה לזה חבילות קטנות בחסות החשכה. ואולי זה רק הדמיון המתעתע שלנו.

כשעתיים מתחילת ההליכה ואנו מגיעים אל המקום שלו חיכינו זמן כה רב – לו רק ידענו שהוא יגיע. למעשה, כלל לא ידענו על קיומו, אך בטיול מסוג זה הוא חייב להופיע: מפרץ פרטי, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. המפרץ הזה שוכן לצד המושב שבי ציון, הוא סכור היטב משני עבריו באמצעות זרועות סלע, מלא בהמון צדפים ומנצנץ לאורו הקלוש של חצי ירח. אין דילמה: אנו פושטים את הבגדים וקופצים פנימה. קר בחוץ. כה קר עד שנדמה שיהיה זה יותר מטיפשי להיכנס למים. אבל הים הצפוני מפתיע לטובה ועוטף אותנו במים חמימים (יחסית). אנחנו משתכשכים תוך אנחות ונהמות רמות, ושרירי הגב והרגליים שולחים כל העת למוח מסרים של תודה. אבל המוח לא קולט כלום. גם הוא מצוי ברפיון כללי. אין כלום בעולם חוץ מהמפרץ המחבק הזה.

רק כשהקור מתחיל לתת את אותותיו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אנחנו מבינים שצריך להמשיך. מכאן כבר אפשר לראות את אורותיה של נהריה, אבל כמו שכל נווט מתחיל יודע היטב – נצנוצי אורות בלילה חשוך עשויים לתעתע.

רכס כורכר גבוה עולה ומופיע, שבילים חוצים אותו. אנו מטפסים, ואז – באחת, ללא הכנה מראש, אור גדול מסנוור אותנו. אור יקרות לבן. לעינינו מתגלה פארק מטופח, אדיר ממדים, ושלט עירוני מעיד על כך שזוהי נהריה. אחרי שעות של הליכה בחושך, קיומו של יעד הוא אולי כן רעיון טוב.

שבילי הפארק מצוחצחים, מדשאותיו בוהקות בירוק עז, ספסליו הלבנים מזמינים. רק דבר אחד חסר בסצנה הזו. בני אדם. הפארק ריק.

"זו רק תפאורה של עיר" אני מנסה לנחש.

"לא. זו עיר דמה, בשביל ניסויים אטומיים," קובע עומר. אכן, הרפיון הגופני והשכלי נותן את אותותיו.

ואז, מאחד השבילים גולש לעברנו במהירות רוכב אופניים.

"מזל שראיתי אתכם," הוא אומר ברצינות. "עוד דקה אני נועל את הפארק."

"נועלים פה את הפארקים?" אנחנו שואלים.

"ברור," אומר הצעיר, מעין גרסה אורבנית של שומר יערות.

"תגיד, הטיילת של נהריה תהיה פתוחה או שגם אותה נועלים"?

"פתוחה, פתוחה", הוא עונה בכובד ראש.

עוד כחצי שעת הליכה, והטיילת של נהריה מתבררת כאחת מטיילות החוף היפות בארץ. הכל לבן בה, עיצובה מוקפד. היא נקייה, פתוחה אל הים, נושקת לו. לא כמו זו של עכו, הסכורה בחומת אבן נמוכה ומקוממת, שרק מפעם לפעם ניאותה לחשוף מבט קלוש אל המרחבים הכחולים-שחורים.

ואז מופיעים הפאבים, המועדונים, המסעדות. בבת אחת הכל מכה בנו. אחרי יותר משלוש שעות בחופים שוממים וחשוכים, המוח מסתנוור מעודף הגירויים. צעירים וצעירות בני עשרה מחזרים אלו אחרי אלו, מהדסים אנה ואנה במיטב מחלצותיהם, מפיצים לאוויר ריחות בושם עזים וים של הורמונים.

שרית חדד מכאן מתמזגת במיקס לא הגיוני עם בוב מארלי משם. אנחנו הולכים על מארלי הישן והטוב. יושבים מול הים, באוויר הקריר של חצות וקצת, ומוזגים אל תוכנו אלכוהול לקינוח.

עומר מצלם עדר של נערות צווחניות שניצב בסמוך. הן קולטות אותנו ונמלטות, כמו להקת זברות שהבחינה בטורף. רק אחת ניצבת על עומדה, חוככת בדעתה, ואז פונה אלינו בצעדים מהירים. "תמחוק את התמונות שלנו מיד!" היא פוקדת. "אם לא – אני אקרא למשטרה". חברותיה מציצות בה ממרחק בטוח. אנחנו מגחכים קלות ואומץ ליבה מיד מתפוגג. הנה, עוד יתרון בלעבור את גיל 40: אתה כבר לא מפחד מנערות זועמות.

מכאן, בכוחות אחרונים, אנחנו מזדחלים אל שדרות הגעתון, שזכו לשמן בשל הנחל הקלוש שזורם במרכזן. אנו נכנסים עמוק אל תוך העיר, מותירים את הים מאחור, במערב. המראה הכמו-הוליוודי של הטיילת מתחלף ברחובות קשי יום: פה חבורת נערים ששתו קצת יותר מדי, שם חתול מרוט, והנה, אפילו שני הומלסים מאכלסים את עיר היקים הידועה, בוהים בחלון ראווה של חנות למוצרי אלקטרוניקה. הם מתמקדים במשחק כדורגל נטול קול שמתנהל מצדו האחר של החלון.

אנחנו הולכים לכיוון תחנת הרכבת, שמחים לגלות, אגב שיחה מקרית עם שומר סף של אחד המועדונים, שמדי שעה יוצאת רכבת לכיוון תל אביב, גם באמצע הלילה.

כמעט שתיים אחר חצות. אנו ממשיכים בשדרות הגעתון מזרחה. על המדרכה יושבים גבר ואישה, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, לבושם מוקפד. לידם נח בדממה אופנוע הארלי דווידסון ענקי. הוא מרהיב בעיצובו, חדשני, כאילו הגיח מן העתיד. אנחנו מבקשים רשות לצלמו. "צלם, צלם את הזבל הזה," מסנן הבחור במבטא רוסי כבד.

"למה זבל?"

"כבר פעם שנייה השבוע שהוא נתקע לי. זה הארלי זה? היום הכל עושים ביפן או בסין. זה לא הארלי של פעם. רק יפה, אבל לא שווה."

חברתו מהנהנת בהסכמה, ומוסיפה קללה קטנה ברוסית. אנחנו שותקים בהבנה. אני מנסה לדמיין מה עושה ברגע זה נער האופניים מעכו. כנראה משייט בצחוק גדול בין סמטאות השוק החשוכות, ללא מטרה. סתם כך, מאושר.

*****

הטקסט המלא התפרסם ב-Traveler, מגזין הנסיעות והתיירות של נשיונל ג'יאוגרפיק (מארס 2011)

לכתבה המלאה (PDF)



Advertisements

תגובה אחת בנושא “חוף הלילה – ברגל מעכו לנהריה

  1. כתוב היטב. כמעט הצלחתי להזדהות עם המאמץ שבהליכה כה מטומטמת. מה שכן, החומוס נראה אליפות. הגעתון לעומתו, חסר הגדרה בעליל. בסך הכל, סיפור כייפי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s