ברגע זה אנחנו דוהרים על אופנוע ה-BMW הקשיש של ארז, חבר ותיק. זהו מסע יומי נטול תוכניות, ממש כמו בימים הטובים.

את נפלאות השוטטות גילינו בשדות העצומים שסבבו את ביצת "באסה" בהרצליה, עיר הולדתנו. סצנה אחת, הזכורה לי היטב, כללה לילה חשוך במיוחד, קיצור דרך מאולתר, שיחים קוצניים ששרטו בבשרנו ולהקת כלבים משוטטים שרדפה אחרינו בנביחות רמות. ואולי היו אלו רק שני כלבים, או רק כלב בודד. הרי אין דבר מתעתע יותר מזיכרון ילדות. אבל מה זה בעצם משנה.

מחלף שער הגיא, פנייה ימינה לכיוון בית שמש על כביש מספר 38 ואנחנו רואים שלט שמפנה שמאלה, למנזר בית ג'ימאל. הכביש הצר מתפתל בין גבעות ירוקות, המהירות יורדת וסוף-סוף אפשר קצת ליהנות מהנסיעה ומהשקט.

המנזר מופיע מוקדם מהצפוי. הוא יפה כתמיד, פסטורלי כפי שמנזר מוקף גבעות ירוקות אמור להיות. אחרי שיטוט בו, אנו יוצאים את שערי המקום הישר אל חורשה סבוכה, מאתרים כמה סלעי ישיבה, שולפים ערכת קפה שידעה ימים נקיים יותר וסוגרים פינות מהשנה שחלפה על שנינו. האופנוע נח לצדנו ומסיט את מבטם של מטיילים אחדים שחולפים לצדנו. זהו הדגם R80GS, עם מנוע של 800 סמ"ק ותאריך לידה מכובד: 1981. בבסיסו, תוכנן דגם זה כדי לצלוח את הפריז-דקאר. בשנת 1981, אגב, הוא גם ניצח בו.

אני מביט באיש ובמכונה שמפעילים זה את זה. הם כבר לא כל כך צעירים והמפרקים שלהם מתחילים להחליד. אצל ה-BMW ניכרות נזילות שמן קלות. "המוסכניק שלי, שהוא באמת זקן – מכונאי מהדור הישן והטוב –  תמיד מרגיע אותי במילים 'ביום שהאופנוע שלך יפסיק להזיע שמן, רק אז תתחיל לדאוג'".

הגיע הזמן להמשיך. אנו חוזרים לכביש מספר 38 ופונים שמאלה לכביש מספר 3835. ארז סוחט את המנוע בעליה המתונה וגדושת הפיתולים המובילה למנזר דיר ראפאת. בחזית המנזר המטופח מתוססת הכתובת בלטינית Regina Palaestinae ("מלכת פלשתינה") מעליה פסל מרשים של הבתולה, מוקפת הילת ברזל. נזירה אחת, השייכת למסדר האחיות סנטה דורותי מאיטליה, מתקרבת אלינו ומתנצלת על העובדה שברגע זה פנים הכנסייה סגור למבקרים. "אפשר לעשות טיול מסביב. יפה פה, אתם רואים", היא אומרת בעברית, בחיוך ובמבטא כבד. אנחנו מצייתים.

לאחר שעה קלה של שיטוט אנו חוזרים לכביש מספר 38 וממנו פונים שמאלה לכביש מספר 44, שמתפתל לצד יער הנשיא. ימינה בצומת נחשון, שמאלה במחלף לטרון ושוב אנחנו על נחש האספלט הנוהם – כביש מספר 1. אותו כביש שדורש במפגיע מגן רוח. במחלף בן שמן אני מבקש לעשות סטייה קטנה מהדרך, אל כפר דניאל, שבתיו הקיצוניים, הנטועים על צלעה של גבעה רמה, מציצים מהכביש המהיר ודורשים בחינה קרובה יותר. תמיד אני מבטיח לעצמי לעבור בו, וכעת הגיעה ההזדמנות.

אנחנו מחפשים את בית הקפה המקומי אך טועים ומגיעים אל מגרש לפירוק מכוניות, שם מכוון אותנו אחד העובדים שאינו מסיר את מבטו מהאופנוע הישן. הוא בוחן את חלקי המתכת שלו כמו בעל בית מטבחיים שזה עתה קיבל משלוח עסיסי במיוחד של ראשי בקר. אנו מחלצים את האופנוע מהסכנה ומסיירים ביישוב הקטן והמנומנם הזה. יש בו בתים פרטיים, רבים מהם ישנים, יפים, צמודי גינות פרא. לא בתי מידות כמו אלה המאכלסים כיום מושבים רבים  אלא בתים ממש, שאפשר לגור בהם ולהעביר בהם חיים שלמים. לבסוף אנחנו מגיעים לבית הקפה הידידותי, יושבים בחוץ, תחת עץ תות מרשים, שותים קפה ושותקים כי. הפינות החשובות כבר נסגרו והדברים החשובים כבר נאמרו. זוהי חברות סגפנית. במובן החיובי של המילה. אחרי התדלוק בקפאין, אנו עושים את הדרך חזרה. באחד הרמזורים ברמת גן, אחרי נסיעה מהורהרת, אני מנצל את השקט היחסי ואומר לו "חבל שאין לנו אינטרקום בין הקסדות." "תודה לאל שאין לנו אינטרקום", הוא משיב ברצינות גמורה מתוך קסדתו. כמה שהוא צודק.

 

 

 

 

 

* טקסט זה מהווה חלק מכתבה שפורסמה במגזין Traveler של נשיונל ג'יאוגרפיק.

Advertisements

תגובה אחת בנושא “חברות סגפנית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s