52 מטר עומק, אוויר טחוב, נטיפים מפתיעים ועלטה סמיכה. יורדים אל "הבור הסיני"
עבור אנשי המרכז לחקר מערות (מלח"ם), "בטן האדמה" אינה רק קלישאה או שם של סרט מדע בדיוני עתיק-יומין. זוהי מציאות יומיומיות של חיפוש אחר מערות וחללים תת-קרקעיים שמתגלים – כך מסתבר – כל העת. חלק מהמערות צנועות ואף משמימות, וחלקן – מפעימות ומרגשות.
זוהי עבודה סיזיפית של גילוי, מחקר, ובעיקר – מיפוי של מערות שאורכן עשוי להגיע לאלפי מטרים, ועומקן – לעשרות רבות. כמו ניל אמסטרונג, רק בכיוון ההפוך.
יום שישי בצהריים, שדה טרשונים ליד היישוב עפרה. לועו הצנוע של "הבור הסיני" אינו מעיד על מה שיתרחש בקרבו בשעתיים הבאות. הצלם, אדי גרלד, ואני מצטיידים היטב, ומתחילים לרדת בעקבות הארכיאולוגית מיקה אולמן.
52 מטרים במגמת ירידה מתמדת, בעזרת סולמות חבלים שמתנודדים אנה ואנה וקונסטרוקציות ברזל שהשד ידע כיצד הצליחו לבנותן כאן, בפיר הסלעי הצר הזה, בין נטיפים בין אלפי שנים ואוויר טחוב. אחרי שעה ארוכה מגיעים מטה, אל הקרקעית הבוצית ומכבים לרגע את פנסי הראש, רק כדי לחוש מהי עלטה אמיתית, שחורה, סמיכה.
הנה, בטן האדמה. לא זו עם הלבה הרותחת והשדים המיתולוגיים – אבל בכל זאת – בטן.
סצנות 