כביש מס' 98, החוצה את הגולן מצפון לדרום, מפגיש אותי עם טורבינות הרוח האימתניות הניצבות על רכס בני רסן שמצפון לאלוני הבשן. לא משהו שאפשר לחלוף על פניו ולפטור ב"וואו". אלו מפלצות נוהמות, צבועות כתום-לבן, שדורשות מגע אמיתי.
גובהן כ-30 מטרים, ומאז שנות התשעים הן מייצרות חשמל ליישובי הסביבה. ותוך כדי, הן עוטפות את המבקרים בהן ברחש מונוטוני מהפנט, כשל שריקה מתמשכת.
פנייה שמאלה מהכביש לדרך עפר צרה, חבוטה וחובטת, טיפוס איטי וזהיר מעלה, ואני נמצא כאן לבדי. האומנם? בעודי משוטט, מופיע מאחורי גבעה קטנה רכב שטח צבאי. המראה לא נקלט: מירכתי הרכב עולה דגל סורי המתנפנף בגאווה ברוח העזה ולצדו שלושה חיילים, לבושים במדים סוריים מנומרים ונושאים קלצ'ניקובים. אני מחפש את מצלמת הקולנוע ולא מוצא. מה לכל הרוח…
"היי אחי, רוצה קפה? הרגע הכנו".
"אתם לא סורים".
"מה סורים? אנחנו בתרגיל, מדמים כוח אויב. בוא, תתחמם עם הקפה".
* טקסט זה מהווה חלק מכתבה שפורסמה במגזין Traveler של נשיונל ג'יאוגרפיק.
סצנות 
וביום בהיר? אפשר לראות את דמשק?