פעם ראשונה בים?

יחד עם אנשי רשות הטבע והגנים בסיור לאיתור והעתקת קני צבי ים

חמש בבוקר, חוף מכמורת. אפילו קרני השמש לא זכו עדיין לקבל את מנת הקפאין שתיתן להן את השוונג היומי. יניב לוי, מנהל המרכז להצלת צבי ים ועדי ברש, מתנדבת במרכז, יוצאים לסיור חופי לאיתור קנים של צבי ים.  

הקנים יועברו כבר בשעות הצהריים למקום מבטחים, הרחק מידו הארוכה של ההומו-ספיאנס – היצור הנעלה שנוטה להרוס כמעט כל דבר שהטבע העניק לו.

לא תמיד בכוונה, אבל בכל זאת. אופס.

 

 

 

 

 

 

פאם פטאל ודייגי הקפצונים

אין כמו הליכה לילית על הטיילת מתל אביב ליפו כדי לפגוש אנשים שאינם דומים לכם

 

החשיכה פולטת אל החוף התל אביבי ערב-רב של אנשים. הם מגיעים מכיוון המים ומכיוון העיר. צעיר יפני המנגן בגיטרה יושב לצדם של ציירי רחוב, מוכרי בלונים, רוכלים, צורפים וליצן. "עשר דקות של עיסוי יפני" מציע שלט קרטון מאולתר הנח לרגליו. "15 ש"ח לגברים, 10 ש"ח לנשים". איש מבוגר מתעניין, ולאחר דין ודברים קצר ונטול חיוכים הוא מתיישב ומפקיר את כתפיו בידי הצעיר.

עוד מטרים ספורים לכיוון לחוף פרישמן, ועל הטיילת מתגלה פאם פאטל. זמרת לטינית יפהפייה מעמידה שרפרף עץ קטן המשמש אותה כבמה. בנעלי עקב שחורות, גרבוני רשת כהים, חצאית מיני קצרצרה, ז'קט שחור, צעיף אדום ופנים מאופרות בכבדות היא מטפסת אל בימתה המאולתרת. היא עומדת דקות ארוכות, כמעט ללא תזוזה ותוך התעלמות מוחלטת מסביבתה. מדי פעם שואפת הדיווה עשן מפומית הסיגריה הארוכה ונושפת באדישות. כאשר מואיל בטובו עובר אורח להטיל מטבע אל אגרטל המונח לרגליה, היא פוצחת בשירה גדולה, נטולת מוזיקה. הצלילים מושכים את ההמון, ההולך ומתאסף סביבה כל העת. החלילן מהמלין לא היה עושה זאת טוב יותר.

המשכנו דרומה, אל הנמל הישן של יפו. לעת לילה מתקינים עצמם לשינה אנשים שבחרו לגור בסירותיהם, ואנחנו תופסים פינה ליד המים השחורים. נער כחוש ומחויך ניגש ומבקש "ציגריה". הוא ממולל אותה ומספר בגאווה כי הערב כבר אסף מאנשים כמות ציגריות שתמלא לו קופסה שלמה. אין כמו כנות בעסקים.

בערבים משמש הנער עוזרו של אחד משולי הקפצונים המשוטטים בנמל. מעבידו, חמוש ברשת קטנה המחוברת למוט ארוך, עובר לאורך הרציף ושולה דגי גמברי זעירים המשמשים כפיתיונות. "קפצונים קוראים להם. לא יודע למה. זה השם", הוא מבאר.

בהלה לזהב: הגרסה האוסטרלית

בבדידות מזהרת מתגורר צ'רלי בבית שהקים במו ידיו, ועוסק בכריית זהב. במשך שנים ליקט עשרות מנועים ממכוניות נטושות וכמות עצומה של גרוטאות מתכת. לאחר חודשי עבודה אינטנסיביים, הוא הצליח לבנות מכונה מפלצתית, רעשנית וסוריאליסטית שנועדה לכתישה, איסוף וסינון סלעים

 

 

  

חיזורים בריחאניה

היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, ביישניים, והוא – מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת. הוא סוס דוהר, היא מהלכו האיטי של נהר שזורם לצדו. רשמים מחגיגת אירוסין בכפר הצ'רקסי ריחאניה

שעת בין ערביים בכפר הצ'רקסי ריחאניה שבגליל העליון. רוחות סתיו מנשבות בקלילות לא מחייבת, מתערבלות ברכות בין בתים מטופחים וסמטאות צרות. ואני מוצא את מקומי על ספסל עץ ברחוב הראשי. חבורה של נערות חולפת על פני בקריאות "שלום" צחקניות, ונערים סוקרים אותי במבט ספק חקרני ספק משועשע. בעוד שעות ספורות תתקיים במרכז הכפר, בכיכר רחבת ידיים, מסיבת אירוסין. עכשיו הכל שקט, רגוע, שום דבר שמרמז על העתיד לבוא. מישהו פורק ממשאית קטנה עוד ועוד כיסאות פלסטיק ומניח אותם באיטיות בלב הכיכר. מישהו אחר מניף רמקולי ענק ונוטע אותם סביב הרחבה. שרשרת הנורות הצבעוניות כבר נתלתה בצהריי היום. הזמן חולף לאיטו, הערב יורד, ומן הסמטאות והרחובות הקטנים זורמים בני הכפר, בעיקר הצעירים שבהם, לבושים במיטב מחלצותיהם.

אני תופס פינה בשולי הכיכר, מנסה להיטמע. כבמטה קסם, מסתדרות צעירות הכפר בצד אחד של הרחבה, ניצבות בחצי גורן. מולם עומדים הצעירים. בלי הקדמות מיותרות, מכים לפתע הרמקולים באוויר הערב הקריר, ומוזיקה צ'רקסית מסורתית, הרמונית, קצבית ושמחה עוטפת את ההמון. מיקרופונים נשלחים מיד אל אורגניסט ואקורדיאניסט שמצטרפים לחגיגה. רעש גדול, עליז, רפיטטיבי. ומרגע זה, הכל הפך לבליל מהפנט של מראות, צלילים, צבעים, ובעיקר – חיזורים מרומזים, עדינים אך עיקשים, מהיפים שראיתי. הכלה והחתן יצטרפו עוד מעט. הזמן שלהם יגיע בחתונה עצמה. נראה כי מסיבת האירוסין נועדה עבור כל השאר.

מישהו, איש מבוגר, שולח מדי כמה דקות זוג אחר אל הרחבה. והכל – באופן שרירותי. או שאולי לא? אולי יש כוונה שנסתרת מעיניי? הזוג – היא משפילה מבט והוא נועץ את עיניו כלפיה – נותן את ההופעה שלו בריקוד מסורתי, לקול מחיאות הכפיים הקצובות של חבריהם. היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, ביישניים, והוא – מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת. מתקרבים ומתרחקים, משחקים במשחק ממכר של משיכה ודחייה, קרבה וריחוק. הוא סוס דוהר, נשר שחג בשמים. היא מהלכו האיטי של נהר שזורם לצדו. ובכל אותה עת, זועקת המוזיקה אל תוך הלילה. נראה שאין הגדרה טובה מזו ל"ניגודים נמשכים". ממש כך.

 יש להם שתיים או שלוש דקות לתת את הקטע שלהם, עד שזוג אחר נשלח אל מרכז הרחבה. וכך במשך שעה ארוכה. עוד זוג ועוד זוג ועוד זוג, ואי אפשר להישאר אדיש למראות.ובאמצע הלילה מישהו ניגש למיקרופון, ומסלסל לתוכו הודעה בצ'רקסית. המילים היחידות שאני קולט הן "אפטר פארטי". ובאפטר הזה, אין עוד בנים מול בנות. הכל מתערבב עכשיו, כולם רוקדים עם כולם, ואפילו המוזיקה הצ'רקסית מפנה את מקומה למוזיקת מועדונים עדכנית.

אני ממשיך לשוטט בסמטאות הכפר, מקפיד כל העת להיות בטווח שמיעה או ראייה מהכיכר המרכזית. המבוגרים כבר פנו לישון, והצעירים נעים ונדים, לבדם, בזוגות או בחבורות. חלקם ברגל, חלקם ברכב, חלקם על גבי קטנועים זעירים. יום שישי בלילה, והכביש הראשי של הכפר סואן מתמיד. מישהו מספר לי שהכביש הזה מכונה "ציר האהבה", מאחר שאין ממש מקומות בילוי בכפר הקטן. כולם משייטים זה על פני זה, נפגשים, מתחברים, נפרדים וממשיכים הלאה, וחוזר חלילה. 

 

האלפקה והדוגמנית

עשה לי את השבוע: מפגש מפתיע בין בהמה פרוותית לבהמת יופי

  

(צילום: רמי חכם)

יום רביעי לקראת הצהריים, יריד התיירות הבינלאומי בגני התערוכה, תל אביב. המולה.

 בין המציגים: חוות אלפקות דרומית. לצורך המחשה – שהרי אין כמו מראה עיניים ומרקם פרוותי – הובאה מערבות הנגב אלפקה שסיירה בין קהל המבקרים.

כמה מטרים מהאלפקה, בביתן של חברת תעופה, נערך תדריך אחרון לדוגמנית צעירה, בעלת לבוש מינימלי ולסת שמוטה. ניכר כי שעמום ורפיון שכלי אוחזים אותה מכל עבר.

ואז הצטלבו מבטיהן של הדוגמנית והאלפקה. בת האנוש הביטה בבהמה בפליאה, החזירה מבט פעור עיניים למדריכה שלה, שוב לאלפקה ושוב למדריכה. ואז שאלה בחוסר אמון: "מה, היא אמיתית?" 

ימי הפולרואיד העליזים

אתר www.poladroid.net מציע תוכנה שווה שתהפוך את התמונות הדיגיטליות שלכם לתמונות כמו-פולרואיד. קבלו את שנות השבעים בגרסת ביטא

זה ג'ונגל שם בחוץ

החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו

החורשה הקטנה ההיא, עם זרזיף המים שהזדחל בשוליה, עם גזעי האקליפטוסים המרופטים ועם סלעי הענק שסבבו את הכל ובודדו אותנו מעיני העולם – החורשה הקטנה הזו היתה אפריקה שלנו, אי המטמון שלנו, מאדים שלנו. לא לרחם אנו כמהים כל חיינו, אלא למחוזות הילדות הזכורים היטב – לפני היות המציאות המפוקסלת ולפני היות הזמינות המתמדת. כל אחד וחורשת הקסמים שנצרבה בזיכרונו-שלו. שנים רבות מאוחר יותר, הקפתי שוב ושוב חורשת קסמים אחרת, שנמצאת בלבו של פארק גני יהושע – לבדי על אופניים לעת ערב או עם אהבה ישנה או חדשה בחצות הלילה – ומעולם לא באתי בשערי אותה ממלכה. עד היום.

ועכשיו, על אף שהיו אלו שעות הפתיחה הרשמיות של אותו גן בוטני תל אביבי, היה השער נעול. ומדוע שתהיה קלה הדרך אל מחוזות ילדות? כמה שניות של ייאוש, ומפתח הקסמים הגיח לפתע מימין, בדמות זמזם קטן לצד השער. הוא נפתח ואני חודר פנימה, אל הגן הטרופי העצום הזה, שצמרותיו מכסות את השמים ומיינות צווחניות חותכות את האוויר הלח שאופף את הכל, תמהות מי הוא הזר שפלש לשטחן. גשר צף מוביל אותי אל מעבה יער, מתנשא לגובה של מטר, שני מטרים, ויותר מעל הסבך הבלתי עביר, חוסך ממני את השימוש במצ'טה.

זרועות-ענק ניגרות מצמרות העצים אל הקרקע בשלל גוני ירוק. אני לבדי כאן. ממשיך בדרכי, בין רסיסי אור שנושרים מתקרת הצמרות. בבת אחת מתגלה אגם ירקרק. שורץ קרוקודילים, יש להניח. ועד שתופענה המפלצות הזוחלות, מגעגעים פה ברווזים לרוב. אני יורד אל השביל, פוגש בפיקוסי ענק ששולחים ענפים, שורשים וזרועות תמנון לכל עבר, מנכסים לעצמם את דרכי ומאלצים אותי להיאבק בהם.

הג'ונגל מתעתע, מנסה להכשיל את התודעה, ואז, בין מציאות לדמיון, צץ מאחורי דקל תמיר מתקן שחור, רב-מתגים. זוהי מערכת ההשקייה הממוחשבת, וכמו גיבור "המופע של טרומן" – שגילה בעיניים פעורות את המציאות האמיתית – נזרקתי מגן העדן של מחוזות הילדות.